אורית ויורם בראון קיבוץ כפר עזה

אורית ויורם מתגוררים בכפר עזה כבר מעל ארבעים שנה. שניהם הגיעו לקיבוץ מתוך בחירה, והם אהבו את המקום שבו גידלו את ילדיהם. אורית אף הייתה מנהלת הקהילה של קיבוץ כפר עזה. הבית של אורית ויורם בכפר עזה עבר לאורך השנים שינויים ושיפוצים רבים, אך במרכזו תמיד הוקדש קיר לתמונות המשפחתיות, שמתוכן הציצו פניהם של סבים וסבתות ובני משפחה אהובים שהיו תמיד חלק מחיי הבית. קיר התמונות ניצב במסדרון שהוביל לחדר הרחצה, בכל פעם שחלפו בו ליוו אותם התמונות, ודרכן הכירו ילדיהם את סיפורי המשפחה לאורך הדורות.

בבוקר השבעה באוקטובר, כשהחלו האזעקות, מיהרו אורית ויורם להיכנס לממ״ד. מהר מאוד התבררה התמונה: מחבלים פרצו לקיבוץ. הירי היה מסיבי, ואורית, כמנהלת הקהילה, ניסתה ככל שיכלה לתת מענה לפניות החברים. ב־11:30 בבוקר נכנסה חוליית מחבלים לביתם. יורם החזיק את ידית דלת הממ״ד בכל כוחו. מתוך הבית נשמעו צעקות בערבית וקולות של ירי, ניפוץ ושבר. כשניסו המחבלים להיכנס לממ״ד ולא הצליחו, ירו לעבר ידית הדלת. יורם, שעמד על צידו ואחז בידית, נפגע מכדור שנכנס בדופן בטנו ויצא מהיד. לקח זמן עד שהם הבחינו בפציעה כי גופם היה מוצף באדרנלין ומוחם היה ממוקד בהישרדות. כשהבחינה בפציעה, חבשה אורית את פצעיו של יורם בסדין. בממ״ד לא היו מים ואוכל. כשעה וחצי שהו המחבלים מעבר לדלת, ויורם המשיך לאחוז בידית כשהוא פצוע ומדמם.

אורית מספרת: ״היה לנו ברור שבעוד רגע צה״ל יגיע וישתלט על האירוע. לא הרגשנו בזמן החולף, היינו מרוכזים בדלת, בהודעות שזרמו אל הנייד... ברגע מסוים שמתי לב שהסוללה הולכת ואוזלת. לא היה לי מטען בממ״ד, וכמנהלת קהילה ברור היה לי שלא אוכל להיות מנותקת. כל הזמן הזה יורם היה פצוע והמשיך לאחוז בידית בכל כוחו. בהמשך, לאחר שחיכיתי לרגע של שקט יחסי, טיפסתי על המיטה שהייתה בממ״ד, פתחתי במהירות את החלון וקפצתי החוצה. תכננתי מראש את המסלול, ידעתי שעליי לרוץ מהר אל הדלת הראשית של הבית, להיכנס דרכה ולקחת את המטען. תוך שניות הייתי בתוך הסלון. מבלי לתכנן הרבה רצתי לשירותים, והזכרתי לעצמי שלא להוריד את המים... אחר כך, מתוך רצון אינסטינקטיבי, ניגשתי למקרר והוצאתי גלידת טילון - רציתי להביא איתי משהו מתוק ומנחם ליורם הפצוע. לא עלה בדעתי לקחת מים וגם לא חשבתי על גלידה לעצמי... הכול קרה מהר מאוד.

כשעמדתי לצאת נזכרתי שחלון הממ״ד גבוה, הרי בתוך הממ״ד טיפסתי על המיטה, אך איך אטפס במהירות מבחוץ? בהחלטה של רגע תפסתי ביד סולם ורוד קטן, וככה, עם המטען, הסולם והטילון בידיי, יצאתי מהבית וטיפסתי דרך החלון בחזרה אל יורם, לממ״ד. כל זה ערך דקות בודדות. רק אחרי שחזרתי פנימה נזכרתי שהסולם הוורוד נותר מחוץ לחלון, כמו הזמנה לטיפוס... יורם ליקק את הטילון וקיבל קצת כוח. אני זוכרת שהסתכלתי עליו כשאכל והצטערתי כל כך שלא הבאתי גם לעצמי

17 שעות הסתתרנו בממ״ד, אבל לא הייתה לנו תחושה של זמן. כשהחיילים סוף סוף הגיעו הם התקשו לחלץ אותנו - רק אז הסתבר שהמחבלים ירו על מנעול הדלת כשניסו להיכנס... מהירי שפצע את יורם נפלה הידית החיצונית, ורק בדיעבד הבנו שכל אותן שעות שבהן יורם התעקש לאחוז בידית היו מיותרות. חולצנו.

כמה ימים לאחר מכן הבן שלנו חזר לקיבוץ. הוא מצא את הבית מנופץ, חפצים נבזזו ממנו, קיר התמונות המשפחתיות שלנו נשאר חשוף. בתוך האמבטיה הוא גילה את התמונות, שהושלכו אליה בשנאה ובגסות, כשהזכוכיות והמסגרות היו שבורות וזרוקות בערמה. הייתה שם תמונה שהוטבעה בצלחת חרס, תמונה של אימא שלי. אותה אי אפשר היה להציל... הבן שלנו אסף את התמונות. הן היו חשובות וסמליות לכולנו.״