גאולה זילברמן קיבוץ ניר עוז

גאולה זילברמן נולדה במרוקו ועלתה לארץ עם משפחתה לעיירת הפיתוח דימונה. כילדה בארץ חדשה, שהשפה, המראות, הריחות והטעמים חדשים לה, הייתה צריכה ללמוד את המקום הזר שאליו הגיעה. היא מספרת איך קראה לכל פרח שראתה ״כלנית״, אולי משום שזה היה שם הפרח הראשון שלמדה. כשבגרה ועברה לחיות בניר עוז הקיפו אותה כלניות בכל שנה לקראת האביב, בעונה היפה ביותר בנגב, שבה מתמלא הנוף בפרחים האדומים שהפכו לסמל האזור.

לפני כארבעים שנה למדה גאולה ממתנדב הולנדי שחי בקיבוץ את מלאכת הכנת הוויטראז׳ים. לאחר שהתאהבה באומנות, המשיכה ולמדה, ויצרה לאורך זמן יצירות מגוונות שהפכו לחלק מביתה הצבעוני. לפני שנים בנתה במו ידיה שולחן קפה שבו שילבה פרחים מיובשים שאספה במרחבים היפים שעטפו את הקיבוץ. השולחן היה אהוב עליה במיוחד.

בחוה״מ סוכות אירחה גאולה את בתה ומשפחתה והזמינה אותם להישאר גם לחג סוכות שני, שבו חל גם ״חג המשק״, ואף ערכה הכנות לארוחת החג, אולם בשל אירוע מקביל שהיה בקיבוץ שבו התגוררה הבת, החליטה בתה לשוב עם ילדיה לביתם שלהם. גאולה, שלא רצתה להישאר לבדה, החליטה לנסוע לישון בביתו של בן זוגה, המתגורר בקיבוץ חצרים. כך, בהחלטה רגעית וחסרת מחשבה מעמיקה, ניצלו חייה וחיי משפחתה.

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררה גאולה מהודעות הווטסאפ הקהילתי של חברי ניר עוז. לאט לאט הלכה ונפרשה לעיניה התמונה הקשה של האימה, חוסר האונים והחורבן הנורא שהתרחש בקיבוץ. היא עצמה קראה את ההודעות בחרדה גדולה, כשהיא שמורה ובטוחה בקיבוץ חצרים.

רק בדיעבד, לאחר שהתבהרו התוצאות הקשות של אסון ניר עוז, הבינה גאולה כי באותו בוקר ארור חדרו מחבלי חמאס גם אל ביתה שלה, הרסו, שברו וניפצו את חפציה, וביניהם גם יצירות האומנות שיצרה לאורך השנים. שולחן הקפה עם הפרחים המיובשים שבנתה ואהבה כל כך, נופץ באכזריות ולא ניתן היה להצילו.

גאולה מספרת: ״בהחלטה מקרית לא הייתי בקיבוץ בשבת הארורה של השבעה באוקטובר. את הבית שלי, כמו את הקהילה שלי כולה, חיללו וניפצו. את רוב הדברים לא ניתן היה להציל. עבודת ויטראז׳ שקיבלתי במתנה מחבר שנקלט בקיבוץ מאנגליה והייתה מותקנת ליד דלת הכניסה לבית שלי, נותרה עומדת, כשבמרכזה שבר גדול. לבקשתי, עבודה זו שוחזרה במיזם ׳חפץ מעבר׳.

בעדינות ובמקצועיות חולץ הוויטראז׳ והועבר לחידוש בבית מלאכה המתמחה בוויטראז׳ים, בליווי שלי. עבודת הוויטראז׳ המשוחזרת היא המזכרת היחידה שנותרה לי מימי הוויטראז׳ים שלי. מלאכת השחזור העירה בי געגוע לימים יפים שבהם נהניתי מעשייה ומיצירה. הלוואי שיבוא יום ואוכל ליצור שוב ולהיות מוקפת בצבעים יפים. מאחר שאני מפונה מביתי ואין צפי לחזרה בשנתיים הקרובות, הועברה עבודת הוויטראז׳ לביתה של בתי, שתקשט בה את ביתה ותיהנה מיופייה, יחד עם משאלת לב שהיא תעבור לדורות הבאים כמזכרת מיצירותיה של סבתא, מזכרת הכורכת בתוכה גם את סיפור הטרגדיה של קיבוץ ניר עוז.״