חנה ומיכה כהן קיבוץ ניר עוז

חנה ומיכה הם חברי קיבוץ ניר עוז. מיכה נולד בקיבוץ עין דור, גדל ברמת גן והיה חניך בתנועת השומר הצעיר. לימים התגייס לנח״ל והגיע עם גרעין של הנח״ל לקיבוץ ניר עוז. חנה גדלה בתל אביב בבית מסורתי. האהבה שלהם פרחה בימי מלחמה אחרת, כשמיכה שירת כמילואימניק בסיני במלחמת יום הכיפורים... באחת החופשות הוא הגיע עייף ומאובק לבקר את אימו ברמת גן. השעה הייתה מאוחרת ובדירה היה חושך, אימו לא הייתה בבית. אך בבית השכנים היה אור, ומכיוון שלא היה לו מפתח לבית אימו, נכנס לדירת השכנים. שם הוא פגש את חנה, שהייתה סטודנטית לחינוך בבר-אילן ובדיוק הגיעה לבקר את חברתה, בת השכנים. דווקא הרקע השונה שממנו בא כל אחד מהם יצר סקרנות ועניין הדדי, וכך התפתח הקשר לסיפור אהבה.

לחתונתם קיבלו חנה ומיכה זוג פמוטי כסף שעליהם הוטבע תבליט של העיר ירושלים ונכתב שם העיר באנגלית. הם שמרו על הפמוטים באהבה לאורך כל השנים, ולצידם הלך וגדל אוסף מפואר של כשלושים חנוכיות, שאת רובו קיבלו מסבתא מלכה. בשנים הראשונות ההסתגלות לחיי הקיבוץ לא הייתה קלה לחנה, שבאה מאורח חיים שונה כל כך. אפילו הקרבה לגבול הייתה פחות קשה עבורה מאימוץ אורח החיים השוויוני המקובל בקיבוץ. אך הם נשארו, ובניר עוז נולדו שני ילדיהם, בת ובן, שגדלו בבתי הילדים, כמו כל ילדי הקיבוץ. חג החנוכה היה עבור בני המשפחה מסורת חשובה ואהובה, קיר החנוכיות שלהם היה מרכזי ושימש מקור לגאווה - לקראת חנוכה הייתה מביאה הגננת של הקיבוץ את ילדי ניר עוז לראות את האוסף ולשמוע סיפורים.

שני ילדיהם של חנה ומיכה לא גרים בקיבוץ. חנה מספרת שבעבודתה בחינוך בבית הספר האזורי, שמה לב לאורך השנים שילדי קיבוצי העוטף נבהלים מצלילים של דלת נטרקת או חפץ נופל, לעומת ילדי הקיבוצים המרוחקים יותר. לכן היה לה קל יותר להשלים עם זה שילדיה ונכדיה בחרו לחיות במקומות אחרים ולא להמשיך את חייהם בניר עוז, אף על פי שהקיבוץ כה אהוב עליהם.

חנה מספרת: ״אף פעם לא פחדתי מטילים וקסאמים, ואפילו בתקופות של מתיחות ביטחונית לא עזבנו את ניר עוז. הרגשנו שאנחנו מוגנים בממ״ד ויודעים איך לנהוג. מה שכן הפחיד אותי תמיד הייתה המחשבה על חדירת מחבלים. היה לי חלום חוזר על שני סוסים לבנים שחוצים את הגדר ועליהם חוליות מחבלים... לא פעם אמרתי, אחרי סבבי לחימה, שחדירת מחבלים מפחידה אותי. לפני עשר שנים דאגתי שתהיה לנו שרשרת ברזל שמאבטחת את סגירת דלת הממ״ד, ובממ״ד הכנתי תמיד חפצים לעת צרה: חלוק רחצה, מים, מוצץ, צעצועים ובקבוק לנכדים, למקרה שהם יהיו בביקור אצלנו כשתהיה אזעקה.

בבוקר השבעה באוקטובר נכנסנו לממ״ד, ברור היה שמתרחש משהו יוצא דופן. מיכה ואני היינו צמאים לקפה. בשעה הראשונה שוחחתי בטלפון עם ענבל בתי, ואמרתי לה שכל מה שאני צריכה עכשיו זה כוס קפה. בשעה ,08:30 כשנדמה היה שנהיה שקט, מיכה יצא להכין קפה. כשהכוסות כבר היו בידיו, ראה מחלון המטבח קבוצה עצומה של עשרות מחבלים, וחזר במהירות לממ״ד. מהר מאוד נכנסו מחבלים אל הבית. מיכה החזיק בידית הדלת ואבטח אותה עם שרשרת הברזל, והמחבלים לא הצליחו להיכנס. שלוש פעמים במהלך היום הזה הם באו והלכו. מאחורי הדלת נשמעו צעקות, קולות נפץ ורעש מקדח שהרעיד את הקירות. בפעם השלישית שהגיעו כבר רעדו ידיו של מיכה מהמאמץ, והדלת נפתחה לכדי חריץ קטן, אבל שרשרת הברזל לא הכזיבה. רק בערב חולצנו לאחד מבתי הילדים בקיבוץ, שם נאספו עוד אנשים שחולצו.

למוחרת בבוקר, כשניצולי ניר עוז פונו למלון באילת, נסענו לביתה של ענבל בבית קמה, לחיבוק עם הנכדים ולקפה חם וטרי. כמה ימים אחרי השבת הארורה ירדו ענבל ובעלה אל הבית בניר עוז. רק אז גילו שקיר החנוכיות המפואר שלנו וזוג הפמוטים שקיבלנו לחתונה נבזזו ונעלמו. במרכז הקיר נותרה, כהתגרות, חנוכייה אחת בלבד, כאילו על מנת להגיד: ׳חמסנו לכם מסורת יהודית, את סמל האור והניסים, והשארנו רק אחת ויחידה, כדי שתתבלט בבדידותה׳... רק אז הבנו מה היה פשר קולות המקדח - איתו ניתקו את החנוכיות מהקיר.

כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה קיבלנו שיחת טלפון ממספר לא מוכר, ומעבר לקו הציג עצמו בחור נרגש בשם יהוידע. הוא סיפר ששב משירות מילואים קשה וארוך בעזה. באחת הדירות בעזה, שאליה הגיעו החיילים, על כוננית ליד מיטתו של מחבל חמאס, זיהה יהוידע זוג פמוטי כסף שעליהם התנוסס תבליט של העיר ירושלים עם הכיתוב ירושלים באנגלית. ברור היה לו שהפמוטים נבזזו, ככל הנראה מאחד מיישובי העוטף. יהוידע אימץ את הפמוטים אל ליבו, וביום השישי הראשון למציאתם, סיפורי החפצים .03 חנה ומיכה כהן. חנוכיות קיבוץ ניר עוז קיר החנוכיות של משפחת כהן שנבזז, קיבוץ ניר עוז, מרץ 2024 2024 March ,Oz Nir Kibbutz ,looted was that ,wall menorah s’family Cohen The 42 43 סיפורי החפצים סיפורי החפצים בעודו בעזה, השתמש בהם כדי להדליק נרות שבת ולהתפלל. כשחזר איתר אותנו באמצעות הרשתות החברתיות והשיב אלינו את הפמוטים, מעט שבורים ומפויחים, אבל ללא ספק הפמוטים שלנו...

מיזם ׳חפץ מעבר׳ היה עבורנו משב רוח מנחם. יותר מהחנוכייה והפמוטים, שמורקו, חוזקו ומוסגרו בתוך קופסת זכוכית יפהפייה, נקשרנו אל הנשים המוכשרות והרגישות שיצרו עבורנו חוויה מעודדת. בחלוף חודשים במלון באילת קיבלו חברי ניר עוז דירות למגורים בכרמי גת. לדירה הזמנית שלנו קראתי ׳בית חורג׳, ולא היו בי כוח ורצון לקשט אותה ולהרגיש בתוכה שייכות. כשהגיעו אלינו הפמוטים והחנוכייה הרגשתי לראשונה שמשהו מחיי הקודמים חוזר אליי ומוסר לי דרישת שלום מתוקה מחיינו הקודמים. מפלצות החמאס לקחו מאיתנו כמעט הכול, אבל את הזיכרונות והמסורת המשפחתית שלנו לא יוכלו לקחת מאיתנו, הם ילוו אותנו תמיד.״