טל דודאי קיבוץ ניר עוז

טל הגיעה לקיבוץ ניר עוז בשנת 2001 עם מי שהיה אז בעלה ועם שתי בנותיהם. הם רצו לחיות בקיבוץ, והתאהבו בנגב ובטבע שבתוכו טובל קיבוץ ניר עוז. שתי בנותיה גדלו בקיבוץ עד שבגרו. טל אדריכלית בהשכלתה, אך קודם לכן הקימה וניהלה בקיבוץ את ענף התיירות המקומית, מתוך אמונה שהנגב בכלל, וקיבוץ ניר עוז בפרט, הוא מקום ייחודי, שיש בו שקט, נופים ואנרגייה שאין בשום מקום אחר.

בשנת ,2018 באופן מקרי, גילתה טל את ענף ספורט הקשתות והתאהבה בו. בביקור במושב בית לחם הגלילית היא התנסתה בירי בחץ וקשת, ועולם חדש נגלה בפניה. טל החלה להתאמן ולהתחרות בקשתות, השתתפה בתחרויות בארץ ובעולם וב־2022 סיימה קורס מדריכים במכון וינגייט. במאי 2023 הקימה עסק משלה: ״כאן ועכשיו״ - ירי חווייתי בחץ וקשת. לנגד עיניה ניצבו שתי מטרות עיקריות: להעביר הלאה את חוויית העיסוק בקשתות לקבוצות וארגונים, לגיבוש, פיתוח התמדה, ריכוז, משמעת, משמעות עצמית, נוכחות, חיבור לטבע ולעצמי והתמודדות עם הצלחה וכישלון )אין כזה דבר כישלון בקשתות!(; וכמטרה עליונה ואידאולוגית, לעבוד עם הלומי קרב ועם הגיל השלישי - שתי קבוצות שאותן זיהתה כ״שקופות״ בחברה בכלל ובממסד בפרט, ואשר עשויות להפיק תועלת מהעיסוק בתחום ולפרוח.

בבוקר השבעה באוקטובר לא הייתה טל בניר עוז. החיצים והקשתות הם אלו שהצילו אותה. ב־6 באוקטובר נסעה טל למועדון ״קשתי העמק וההר״ שבבית לחם הגלילית, שם התקיים אירוע פתיחת עונת הקשתות .2023 בסופו של היום נסעה טל להיפגש עם בתה הצעירה, שישנה באותו הערב אצל חברתה בתל אביב, ונשארה איתה. לולא אירוע הפתיחה הייתה ודאי בקיבוץ בבוקר השבעה באוקטובר, כשמאות מפלצות חמאס נכנסו לקיבוץ ללא מפריע ושרפו את ביתה כליל.

טל מספרת: ״לקיבוץ ניר עוז הגעתי מתוך בחירה. רצינו אורח חיים קיבוצי והתאהבנו בניר עוז: באנשים, בטבע ובשקט. למדנו להסתדר עם תקופות של מתח ביטחוני, לרוץ לממ״ד כשנשמעת אזעקה ולשוב לשגרה מייד בתום האירוע... על חדירת מחבלים ועל אסון בסדר גודל כפי שקרה, לא חשבתי מעולם ולכן לא פחדתי. חייתי בניר עוז וגידלתי את בנותיי בביטחון, מתוך אמונה שלמה שאם אפילו חתול ייגע בגדר כל האוגדה תתייצב, על אחת כמה וכמה אם תחדור חוליה או מחבל בודד... זה הרגיע אותי. ניר עוז הפך עבורי לבית אהוב ומגן בכל מובן המילה.

ב־2018 נחשפתי לספורט הקשתות. עבורי, מעבר לספורט, הקשתות היא אורח חיים שיש בו אפקט מדיטטיבי המייצר ריכוז ורוגע ומדייק מטרות. עם הזמן, חשתי צורך להעביר הלאה את הטוב שהקשת נתנה לי: הביטחון, המשמעות, הריכוז והתחושה הטובה. תכננתי להקים מיזם למתחם קשתות מקצועי בקיבוץ ניר עוז או בסביבתו ולהנגיש את התחום בעיקר לקהלים שמרגיש לי שהם ׳שקופים׳ - הגיל השלישי והלומי קרב. הקשתות זה גם ספורט פרלימפי, המאפשר לנכים בגוף ובנפש לקחת בו חלק משמעותי ולהתעצם ממנו ובזכותו. בשש השנים האחרונות הקדשתי רבות לתחום הקשתות, התחריתי בארץ ובעולם, סיימתי קורס מדריכים בווינגייט בסוף 2022 ופתחתי את העסק ׳כאן ועכשיו׳ במאי .2023 בזכות הקשת ניצלתי בבוקר השבת השחורה בקיבוץ ניר עוז.

שלוש השגחות שמרו עליי בסוף השבוע הזה: ביום חמישי, 5 באוקטובר ,2023 הוזמנתי לארוחת ערב לכבוד החג אצל הדודים בראשון לציון; ביום שישי, 6 באוקטובר ,2023 התקיים אירוע פתיחת העונה במועדון שלי, ׳קשתי העמק וההר׳ בבית לחם הגלילית; ובתי, שהתעקשה שאישאר ללון איתה עוד לילה, ולכן נשארתי לישון עם בתי אצל חברתה בתל אביב. כל החלטה נבעה מהאחרת. המחשבה שהכול היה יכול להיות אחרת מזעזעת אותי בכל פעם מחדש.

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררתי מאזעקות בתל אביב ומטלפונים מאנשים מודאגים, כולל טלפון מאוולין, ראש צוות צח״י )צוות חירום יישובי( של השכונה שלי, ששאלה איפה אני ומה מצבי, לפי הנוהל. מתוקף תפקידי כראש צח״י שכונתי, התחלתי לתפעל מערך של הודעות וטלפונים לתושבים בשכונה שאני אחראית עליה בניר עוז, כנהוג במקרים כאלה. די מהר הבנתי שמשהו בסדר גודל יוצא דופן מתרחש, ויחד עם בתי הצעירה ועם אוולין, ששהתה גם היא מחוץ לקיבוץ, פנינו בווטסאפ ובשיחות לכל מי שאפשר היה, דרך הרשימות שבידינו. לא תיארתי לעצמי לאן האירוע יתגלגל ואיזה אסון עצום ובלתי נתפס יעבור הקיבוץ שלי. השעות שנקפו, ללא חילוץ ועזרה, היו קשות מנשוא, ואיתן הלכה והתעצמה התחושה שהופקרנו. ככל שהתבהרו ממדי האסון גברה תחושת הכעס הנורא, לצד העצב והזעזוע העמוק.

בהמשך הבנתי שהבית שלי נשרף עד היסוד. לאחר יותר מחודש העזתי להגיע לקיבוץ, לבית שלי. כל מה שהיה בבית הפך לערמת אפר או שהתאדה לחלוטין. הממ״ד הוא היחיד ששרד, אך כולו נותר שחור ומפויח, בלי יכולת לגרד את שכבות האפר. בתוך הממ״ד נמס הכול: טלוויזיה, מזגן וחפצים נוספים. המיטה שניצבה בממ״ד נותרה בשלמותה, וגם הספרים שהיו בו, אך הם התמלאו נשורת של אפר ופיח.

על המיטה בממ״ד נחו שש הקשתות החדשות שלי, שקניתי רק חודש קודם. האש לא הגיעה אליהן אך הכנפיים שלהן התעקמו מהחום המטורף שהגיע מהאש שאחזה בכל הבית, והידיות היפות שלהן, מעץ מלא, ניזוקו. הסתכלתי עליהן וידעתי שלא יוכלו לשמש אותי יותר, אך הן יהיו תזכורת אילמת למה שהוציא אותי מהקיבוץ באותו סוף השבוע והציל את חיי.

בימים אלה אני חברה בצוות ההקמה מחדש של קיבוץ ניר עוז. בחרתי להיות בצוות כי אני חושבת שקיבוץ ניר עוז חייב לקום, גדול יותר וחזק יותר. אני מאמינה שהכשרתי כאדריכלית תוסיף להסתכלות הרחבה והנכונה של הבנייה מחדש. אני רואה את עצמי חוזרת לגור בניר עוז, ואני מצפה מהמדינה לערוב לביטחוננו. בעיניי, יישובי העוטף צריכים להיות מרכז עולמי לטראומה, פוסט־טראומה, שיקום ותקומה, וכן, מרכז עולמי בחדשנות חקלאית - כמו שהיינו לפני השבעה באוקטובר, רק הרבה הרבה יותר גדול!

אני מתכוונת להקים מתחם קשתות בניר עוז או בסביבתו, כפי שתכננתי לפני השבעה באוקטובר, כאמור, לעבוד בו עם הגיל השלישי, הלומי קרב, חיילי סדיר וחיילי מילואים בשיקום הגוף והנפש ולאפשר להם עיסוק שיש בו מטרה, משמעות, שהייה בטבע המרפא והחזרת האמון. כרגע אני חץ נודד, עד שאשוב הביתה.

כששמעתי על מיזם ׳חפץ מעבר׳ חשבתי שיהיה מרגש לתת לקשתות חיים חדשים. את ידיות העץ היפות של הקשתות הפכה מאיה למסגרת מראה, ואילו הכנפיים הפגומות הפכו תחת ידיה למתקן עבור הקשתות החדשות,

והן נתמכות על גזע עץ שנשרף ליד הבית. כך יישאו על גבן את המשכיות החיים שבחרתי,

ואולי נכון לומר - החיים שבחרו בי.

תודה גדולה ליוזמות ולכל העוסקות במלאכה הרגישה הזו, על התהליך והתוצאות המרגשות.״