ליאת אצילי קיבוץ ניר עוז

ליאת אצילי גדלה בקיבוץ שמרת שבגליל המערבי, והכירה את אביב בסמינר של תנועת השומר הצעיר כבר כשהיו בני .14 הם נפגשו בטיולים ובמחנות קיץ, ואחרי התיכון עשו יחד שנת שירות בחיפה, שם הפכו לזוג ומאז לא נפרדו. אחרי השחרור הצטרפה ליאת לאביב, בקיבוץ ניר עוז. ליאת מורה ומחנכת בבית הספר האזורי, היא מלמדת היסטוריה ואזרחות, ונוסף לכך היא גם מדריכה ב״יד ושם״. אביב ז״ל ניהל את המסגרייה ואת המוסך של הקיבוץ. הוא היה ילד טבע נצחי שהיה מחובר בכל נימי נפשו לשדות ולנופי הנגב, היה יוצר רגיש ומוכשר וגם חבר בכיתת הכוננות. בניר עוז ליאת ואביב הקימו חיים ומשפחה. שם הם היו יחד גם בבוקר השבעה באוקטובר. שניים מילדיהם היו אז בדירות אחרות בקיבוץ, ובתם הצעירה לא הייתה בקיבוץ באותה שבת.

בבלוג של עיתון ״הארץ״, בינואר ,2019 כתב אביב: ״שמי אביב, מקיבוץ ניר עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי, נטע ואיה, וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה )לפי סדר החשיבות(, מלמדת בבית הספר שבו לומדים ילדינו, בית הספר האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי... בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול... כמעט תמיד היציאה לשטח עושה טוב על הלב. כשיוצא לי לראות את הזריחות והשקיעות המרהיבות בערבות הנגב, כמעט תמיד אני מצליח להרים את האף מעל האבק ולספוג את עוצמת היופי״.

ליאת מספרת: ״באותה השבת התעוררנו לקולות ׳צבע אדום׳, ומהר מאוד גם שמענו ירי מסיבי. אביב יצא החוצה לראות מה קורה, ולא העליתי בדעתי שלא אראה אותו שוב. הוא הספיק לשלוח לי הודעה קולית: ׳יש פה כמה חבר׳ה בקיבוץ. הורדנו כמה, ואנחנו סורקים. שתי מים. נסתדר׳. המשכתי להסתתר בממ״ד וקראתי את ההודעות של אנשי ניר עוז, את הבהלה, האימה וחוסר האונים. נעלתי את דלת הממ״ד ואחר כך התחלתי להריח עשן. עוד לפני שהחלטתי אם לברוח או לא, נכנסו שני אנשי חמאס חמושים וציוו עליי לבוא איתם. הבנתי מה הם אומרים, אבל לא את משמעות הדבר. עברה בי מחשבה: ׳מה אני אמורה לקחת עכשיו?׳.

החטיפה לא נעשתה באיומים. אחד מהם עזר לי לחפש את משקפי הראייה שלי, שלא נמצאו, ויצאנו. ראיתי את כל המכוניות של חברי הקיבוץ מנופצות ושרופות, אבל הראש לא קלט את מה שהעיניים ראו... לקחו אותי למכונית שבתוכה זיהיתי את השכן שלי. הרגיע אותי שאני לא לבד, ועדיין היה לי ברור שעוד רגע האירוע ייגמר ונוחזר הביתה, אבל השכן מייד אמר לי שהולכים לקחת אותנו לתוך הרצועה, שלא יבואו לחלץ אותנו, שתהיה עסקה ושזה ייקח הרבה זמן... במילים האלה הוא הציל את חיי - המשפטים הבודדים שהוא אמר הסבירו לי את המציאות, בזכותו הבנתי למה אני נכנסת ויכולתי לארגן את המחשבות בתוך האימה.

אותו שכן עדיין נמצא בשבי חמאס. מייד כשהגענו לעזה הפרידו בינינו. הביאו אותי לבית של אחד החוטפים, ושם קיבלתי גלבייה ומטפחת. הם הבינו שאני בהלם. היו שם נשים וילדים, והם ניסו להרגיע אותי, להבטיח לי שלא יעשו לי רע. למוחרת כבר העבירו אותי למקום אחר, שבו שהיתי עם חטופה נוספת, אילנה גריצווסקי, ומאז, במשך כל תקופת השבי, הייתי עם אילנה ועם שני מחבלים ששמרו עלינו. לא ידעתי מה קרה לאביב ולא ידעתי מה קרה לילדים שלי.

״ספק״ יצירה של אביב אצילי ז״ל שעברה עם ליאת מביתם בניר עוז לדירתה בכרמי גת. (היצירה לא חודשה על ידנו כחלק מהפרויקט).

אילנה ואני יצרנו לעצמנו סדר יום שנתן מידה מסוימת של ביטחון בתוך הכאוס הזה. שוחחנו הרבה, שיחקנו ׳סולמות וחבלים׳, המצאנו משחקים והקפדנו על תרגילי מתיחה, אבל תמיד גם הגיע הבכי ברגעים שהייתי מרשה לעצמי לחשוב על המשפחה שלי. השתדלנו לעודד אחת את השנייה. ניהלתי לא מעט שיחות עם החוטפים - החלטתי שאם נכפה עליי מצב נורא שכזה, אנסה בכל כוחי להפיק ממנו משהו מועיל, אשאל שאלות ואנסה להבין איך הם רואים אותנו. שאלתי אותם על בני המשפחה שלהם, וניסיתי ליצור תקשורת אנושית - ידעתי שחיינו תלויים בהם וברצונם לנהוג איתנו בחמלה או באכזריות. הבנתי שאם אצור איתם קשר, זה יעלה את הסיכוי שידאגו לשלומנו. אחד החוטפים סיפר לי שמעולם לא יצא משטח הרצועה. באחת השיחות הוא שאל אם אכלתי פעם ׳מקדונלדס׳, זה היה עבורו פסגת השאיפות. צחקתי ואמרתי שזה מגעיל, והוא מייד אמר שבפרסומת זה נראה כל כך טעים...

לפנות ערב יכולנו לראות קצת חדשות, וכך הבנתי מהר מאוד את סדר הגודל של החטיפות וההרוגים. לא ידעתי על בני משפחתי, פרט לאיה בתי, שלא הייתה בקיבוץ באותה שבת. הכנתי את עצמי גם לגרוע מכל וידעתי שלפחות עבור איה אני חייבת לחזור, ולחזור חזקה ומתפקדת. הפרספקטיבה שלי כמורה להיסטוריה חיזקה אותי בשבי. כל הזמן חשבתי איך זה ייכתב בספרי הלימוד ואיך ילמדו את זה. זה אפשר לי לדמיין נרטיב, אני מבינה כמה חשוב האופן שבו מספרים סיפור לדורות.

לא האמנתי שתקופת ההמתנה בשבי תיקח כל כך הרבה זמן, גם השובים שלנו לא האמינו. ככל שנקפו הימים התחילו רחשים על עסקה שתתרחש בפעימות. בלילה אחד מורט עצבים נשמעה דפיקה בדלת, ונאמר לנו שאנחנו נצא בעסקה. הועברנו לבית החולים נאצר, ושם פגשנו, בהתרגשות, חטופים נוספים מניר עוז. במהירות החלפנו פרטים וניסינו להבין תמונה מלאה ככל הניתן. כשהועברתי מידי הצלב האדום לצבא שאלתי מייד מה קרה לאביב ולילדים. הודיעו לי ששלושת הילדים חיים, וזו הייתה הקלה בלתי ניתנת לתיאור. לגבי אביב, מסרו לי בעדינות אך בישירות שהוא נפצע ונחטף ושסיכוייו לשרוד את זה קלושים. הפגישה עם הילדים הייתה רגע של אושר עילאי. למוחרת כבר הגיעה הבשורה על אביב, שהוא נהרג בקיבוץ וגופתו נחטפה. הכול קרה מהר וחד, בלי זמן לעכל. זכיתי בחופש, פגשתי את הילדים חיים, איבדתי את אביב.

כששבתי לניר עוז גיליתי שהבית נשרף ושרבים מהחפצים נשרפו או התמלאו פיח. במיזם ׳חפץ מעבר׳ בחרתי לשחזר חשבונייה עתיקה שאביב הביא לפני כמה שנים והייתה תלויה אצלנו במטבח. אביב עבד תקופה מסוימת ברוסיה, בעיר שנקראת קולומנה, ובאחד השיטוטים שלו בשווקים הוא קנה את החשבונייה. הוא אהב דברים ישנים, שלרוב לא ידע את סיפורם, ואצלו הם קיבלו הזדמנות חדשה. בתקופת שהייתי בשבי חשבתי הרבה על הבית. ידעתי שהייתה בו שרפה, אך לא ידעתי עד כמה ניזוק. כשחזרתי והבנתי את המציאות חשוב היה לי להציל כמה שיותר דברים מהבית הישן. החשבונייה הייתה זקוקה לניקוי יסודי. אין לה סמליות מיוחדת עבורי, אבל אהבתי את נוכחותה בבית ותליתי עליה קמעות.

בנות ׳חפץ מעבר׳ חידשו את החשבונייה ברגישות ובאהבה. חידוש כלי העבודה של אביב היה רעיון של מאיה - לא חשבתי לקחת איתי את הכלים, לא הייתה לי שום מחשבה מה אוכל לעשות איתם. היום אני שמחה שמאיה עשתה את זה עבורי - בכך היא הביאה לי את אביב הביתה, ככה זה מרגיש. הבית הנוכחי שלי בכרמי גת הוא רק שלי. יש משהו מקל בכך שאני לא צריכה לגור לבד בבית שחלקתי עם אביב, אבל משמח אותי שיש איתי הרבה דברים מהבית הישן. חלק מהם שינו צורה - הם מזכירים לי את מה שהיה אך הם שונים, כמוני.״