שרון ודורון שגב קיבוץ בארי

שרון נולדה וגדלה בקיבוץ חצרים, דורון בן קיבוץ בארי. שניהם גדלו בקיבוצים שיתופיים, בתוך קהילות חזקות. את ביתם בחרו לבנות בבארי, ונולדו להם שלושה ילדים. שרון היא אשת חינוך, ודורון, שבעבר היה אדריכל, כעת מטפל בהידרותרפיה ומעביר סדנאות נשימה. ביתם היה מבצרם, מטופח ויפה ומלא אהבה. פינת האוכל הייתה מרכז הבית - סביב השולחן ישבו, שוחחו ושיתפו במאורעות היום החולף. שרון חובבת ספסלים, ובביתה היו כמה מהם. הספסל המרכזי בבית היה ממוקם במטבח. את ההשראה למקם את הספסל במטבח קיבלה שרון משכנתה וחברתה הטובה, יונת אור.

בבוקר השבעה באוקטובר נכנסו שרון ודורון, עם שלושת ילדיהם, לממ״ד. בחוץ הלך והתהווה גיהינום: טילים רעמו בשמיים, ובשבילי הקיבוץ ובתוך הבתים הלכו ופשטו מפלצות חמאס. מתוך הודעות הווטסאפ הקהילתי כבר הבינו מה מתחולל בקיבוץ, וכששמעו את קריאות השנאה בערבית בתוך הבית הבינו שהגיע תורם. מתחת למיטת הממ״ד הצטופפו חמישתם: אבא, אימא ושלושה ילדים. מעבר לדלת היו יריות, צעקות, ביזה, ומהר מאוד גם שרפה ועשן שחור ומחניק. בפנים כיסו אותם חושך נורא ופחד מצמית.

כשהעשן החל למלא את חלל הממ״ד הקטן הנחה אותם דורון כיצד לנשום, אבל ככל שחלף הזמן נגמר האוויר, וברגע מסוים הודיע מעיין, הבן הבכור, שהוא קופץ מהחלון. בראשו כבר תכנן לאן ירוץ ומאחורי אילו שיחים יסתתר, העיקר לזכות באוויר. מעיין, שנולד וגדל בבארי, הכיר כל מטר בשכונת הכרם שבה הם גרו, ובהחלטה אמיצה ונחושה הוא חיכה לרגע קצר שבו התרחקו מעט צעקות המחבלים ואז קפץ לבדו מהחלון.

בדיוק אז נשמע צרור יריות. שרון, דורון ושתי הבנות המשיכו לשכב מתחת למיטה, מתקשים לנשום מאימה, מדאגה ומחוסר אוויר, בלי לדעת מה עלה בגורלו של מעיין. החלון, שנשאר מעט פתוח לאחר הקפיצה של מעיין, סיפק אוויר רענן לשאר בני המשפחה, ובזכותו הם ניצלו

בצילום של שונית אני יושבת על הספסל בתוך הבית החרב שהיה ביתי.״

שרון מספרת: ״במשך כמה שעות הייתי בעיני עצמי ׳אם שכולה׳, הכנתי את הגוף ואת הנפש לכך שמעיין לא שרד את הקפיצה לשיחים, ולא יכולתי לעשות דבר. שמענו את האש מעבר לדלת, מחרבת את תכולת הבית. האוויר והתקווה אזלו, ואף אחד לא בא.

בינתיים, בשיחים, לצד גופת חייל, שלימים הסתבר כמפקד הלוט״ר, שכב מעיין וראה איך הקיבוץ נחרב, ולא ידע מה קורה איתנו. רק לפנות ערב שמע לפתע מילים בעברית וזיהה חיילים, סוף סוף מישהו בא! בתושייה ובאומץ הוא יצא מהשיחים והצביע על חלון הממ״ד שלנו, וכך הציל את חיינו. בכוחות אחרונים חולצנו ארבעתנו לממ״ד אחר והתאחדנו עם מעיין. מאוחר יותר הגיע הפינוי הסופי מהקיבוץ.

ימים רבים לאחר האסון, כשכבר גרנו במלון בים המלח, חזרתי אל מה שנותר מהבית, אל זירת הרוע הבלתי נתפס. מהבית לא נותר דבר, הכול נשרף עד היסוד: תמונות, ספרים, אלבומים, בגדים וחפצים. גם הספסלים שאהבתי נותרו מפויחים. הם הזכירו לי את יונת ז״ל, שמהר מאוד הבנתי שנרצחה באותו בוקר שחור. שניים מילדיה נחטפו לעזה והושבו בעסקה, ובעלה דרור נרצח, וגופתו עדיין מוחזקת בשבי החמאס.

בכניסה לבית, על מתלה שנמס, היה תלוי, מפויח אבל שלם, מעיל צמר אדום שכל כך אהבתי. אבל החלטתי להשאיר הכול שם: ספסל, מראה ומעיל. המעט שנשאר, כך חשבתי, שייך לחיים הקודמים שלנו. גם בהמשך לא תכננו לחדש אף לא אחד מהחפצים שנותרו, ביקשנו לפתוח דף חדש, אבל בעקבות מיזם ׳חפץ מעבר׳ חזרנו שוב לבית ההרוס והחלטנו להפיח חיים חדשים באחד הספסלים, בעזרתה של מאיה, אומנית השחזור. על אף הקושי הגדול, דורון חזר שוב אל הבית והחליט לחדש חפצים נוספים. מיזם ׳חפץ מעבר׳ משיב חיים לחפצים שנותרו משגרת המשפחות והקהילות שלפני החורבן. יש דברים שלא ניתן להשיב להם חיים, אך בעזרת החפצים ניתן לשחזר זיכרונות ורגעים מתוקים, ולהתעטף בהם.

בימים אלה אנו עוברים לביתנו הזמני, שנבנה עבור קהילת בארי בקיבוץ חצרים. שום תסריט לא היה יכול לכתוב לי סיפור כזה, שבסופו אשוב לקיבוץ שבו נולדתי, לנופי ילדותי.