ניר ורות אלימלך קיבוץ כפר עזה

ניר ורות אלימלך בנו את ביתם בהרחבה של קיבוץ כפר עזה, בצמוד לאחיה של רות ואשתו. ילדיהם ונכדיהם של רות וניר חיים במרכז הארץ. רות היא אשת חינוך, וניר כיהן בתפקידים בכירים בתעשייה הקיבוצית. רות בת קיבוץ מפלסים, ובראשית חייהם כמשפחה צעירה חיו בקיבוץ מפלסים, עד שעזבו בשנת ,1993 נדדו לצפון. וחזרו לעוטף, לקיבוץ כפר עזה, בשנת 2000.

את הבית שבנו בהרחבה של הקיבוץ טיפחו באהבה רבה. בתוך הבית, וגם בחצר ובמרפסת, נאספו רהיטים וחפצים מיוחדים. במרפסת הבית תלה ניר ציור גדול של ציירת בשם ציפורה זוהרי ז״ל, שהייתה חברת קיבוץ מפלסים ונפטרה לפני שנים. הציור הגדול והמרשים, שכולו צבעי קיץ, היה תלוי לפני כן על קיר גדול של צריף חדר האוכל הישן של קיבוץ מפלסים. כשניר הגיע לקיבוץ מפלסים הצריף כבר לא היה בשימוש והציור נותר בו מיותם. הוא פנה לציפורה זוהרי וביקש אישור לחתוך את קיר העץ שמסביב לציור ולמסגר את הציור לעצמו. הציור, שנדד איתם לאורך השנים, נתלה במרפסת הבית בכפר עזה. על המרפסת ניצב גם סוס נדנדה מעץ, שלפני שנים מצא ניר ליד פח אשפה בעיר בשרון, והוא לקח ושיפץ אותו, ומאז עמד כשומר במרפסת. הנכדים התנדנדו עליו, כל אחד בתורו.

בבוקר השבעה באוקטובר ניר קם מוקדם לריצת בוקר עם חבר מקיבוץ מפלסים. הוא יצא לדרך לכיוון אשקלון, ורות נשארה לבד בבית.

ניר מספר: ״בשעה 06:30 בבוקר קיבלתי הודעה מרות שהיא בממ״ד, שנפל החשמל ושהיא מריחה ריח של משהו שרוף. דקות בודדות אחר כך נפל לידנו פצמ״ר והשמיים התמלאו טילים. התקשרתי לאחיה של רות וביקשתי ממנו שיגיע אל רות כמה שיותר מהר וייקח אותה אליהם לממ״ד. בשעה 06:45 הוא יצא אליה, תחת הפגזה. מחצר הבית כבר ראה מחבלים רצים ברחוב... בשלב הזה הבנתי שמתרחש כאן אירוע יוצא דופן והחלטתי לעלות על האוטו ולחזור לכיוון הקיבוץ, כשחברי לריצה לצידי. בצומת הקשתות, כשעמדתי לפנות לכיוון מפלסים, זיהיתי כ־15 מחבלים שחוסמים את הצומת. לחצתי חזק על דוושת הגז, כשהמחבלים יורים עלינו מכל הכיוונים. החבר שישב לידי נפצע ודימם. המשכתי בנסיעה קצרה על הכביש ואז ירדתי במהירות לכיוון השדות, שאותם אני מכיר היטב. נסעתי בשטח עד שהגעתי לשער האחורי של מפלסים, שם הסתתרנו..

כבר ב־07:10 קיבלתי טלפון מחבר, שדיווח לי: ׳פרצו את גדר המערכת ב־22 מוקדים, כובשים בסיסים... אל תזוז מהמקום שלך ואל תנסה לחזור הביתה׳. מהר מאוד הבנתי את גודל האירוע. ב־11:30 בבוקר הגיעה אלינו כיתת הכוננות של מפלסים ולקחה אותנו לתוך הקיבוץ. עם רות נשמר קשר של הודעות, בעיקר שמחתי שהיא לא לבד. בסופו של דבר, רות, אחיה ואשתו חולצו אחרי 22 שעות של אימה. כששוחררה מהממ״ד ביקשה רות מאחד החיילים לעבור בבית, אבל הוא ביקש ממנה להימנע מכך ואמר שהבית שרוף ומפוצץ.

ביום שלישי שאחרי השבת השחורה ירדתי לקיבוץ, רציתי לראות במו עיניי את הבית ואת מה שנותר מהקיבוץ. הבית היה שבור ומופגז. במרפסת הבית תלוי היה הציור של ציפורה, מחורר מכדורים ועם מסגרת שבורה. המראה של הציור הזה, שמלווה אותנו שנים רבות עם צבעי הקיץ האופטימיים שלו, כעת עם כדורי הרובה האכזריים שחוררו אותו, צבט לי את הלב והיה מאוד סמלי. על המרפסת, בין חפצים נוספים, נותר מפויח גם סוס הנדנדה.

כשהכרנו את הנשים המרגשות של מיזם ׳חפץ מעבר׳, ביקשתי שיחדשו עבורנו את הציור של ציפורה. החלטנו להשאיר את חורי הירי - הם יישארו עדות למה שקרה, אבל גם יעידו שלא הצליחו לחרב עד היסוד את מה שהיה. מאיה, אומנית השחזור, התאהבה בסוס הנדנדה, ולכן גם הוא שופץ במסגרת המיזם. לקראת התערוכה נסגר עבורנו מעגל מרגש כשנמצאו בנותיה של ציפורה, שלא ידעו על הציור שהורדתי מקיר הצריף ועל המסע שהוא עבר איתנו. הן אף הגיעו לתערוכה והתרגשו לראות את הציור.

הציור וסוס הנדנדה הם עדות וזיכרון חשובים, אך מעבר לעבודת השחזור, התרגשנו מהרצון הטוב, מהנתינה ומההשקעה של צוות המיזם. החפצים המשוחזרים יספרו את הסיפור בדרך שמילים לא יכולות. כשנחזור הביתה יחזור איתנו הציור של ציפורה, והפעם הוא יקבל מקום של כבוד בסלון הבית, עם חורי הירי שבו, וסביבם, כהתרסה מנצחת, צבעי הקיץ השמחים של ציפורה.״