ענבל וליאור אלון קיבוץ בארי

ענבל וליאור, חברי קיבוץ בארי, הם הורים לארבעה בנים בוגרים: שני זוגות תאומים, בני 28 ו.24- ליאור בן קיבוץ עין שמר, וענבל בת קיבוץ בארי, הוריה ממייסדי הקיבוץ. לאורך השנים עבדה ענבל בדפוס בארי. בימים אלה היא עושה הסבה מקצועית ומסיימת לימודי עבודה סוציאלית. את ביתם, באחת השכונות החדשות של הקיבוץ, הם בנו בשנת ,2018 בצמוד ללילך ואביתר קיפניס. לילך הייתה חברתה של ענבל עוד מימי גן הילדים בקיבוץ. מולם גרו רינת וחן אבן וארבעת בניהם. שלוש המשפחות חיו בשכנות קרובה, נפגשו לארוחות ערב משותפות והרגישו שזכו לחיות בקיבוץ חזק ושיתופי, לצד חברים טובים.

בבוקר השבעה באוקטובר היו עם ענבל וליאור שניים מבניהם, דן ואסף, וכן עידן, בת זוגו של אסף. עמוס, אחד הבנים, היה בחדרו בקיבוץ, והבן הרביעי היה בטיול ביפן.

ענבל מספרת: ״היו לנו חמש שנים של שכנות מופלאה. בארי קיבוץ חזק חברתית וכלכלית, בנינו בית חדש, הבנים גדלו ושמחנו בחלקנו. הבנים שלנו אוהבים לנגן ולשיר. במרכז הסלון עמד פסנתר, ובעיקר בימי שישי בערב, נהגו לנגן ולשיר. הרבה פעמים רינת השכנה הייתה מצטרפת אליהם בשירה. הנגינה הייתה חוט מקשר בין כולם. היינו משפחות שמחות, והייתה אווירה משפחתית בין כולנו, ואיזו תחושה שאין מקום יותר שלם ושמח

מהמקום שבו אנחנו חיים.

בערב ה6- באוקטובר היה חג הקיבוץ בבארי. היה ערב מלא שמחה, ריקודים ושירים, וקהילה שלמה ורבת גילים לקחה בו חלק. לא היה דבר שירמוז על מה שיקרה רק שעות בודדות אחר כך. בשישי בלילה הלכנו לישון. אסף ועידן נשארו לישון אצלנו, ודן נרדם על הספה ולכן נשאר גם הוא איתנו. ב06:29- התעוררנו לרעשי הטילים. אסף ירד מהקומה השנייה, ולרגע אפילו אמר שזה נשמע לו כמו רעמים...

מכיוון שליאור ואני לא היינו לבד בבית, התלבשתי, ונכנסנו לממ״ד. כשהייתה הפוגה לרגע, יצאתי מהממ״ד, שמתי מקינטה על הגז והדלקתי טלוויזיה. אני מתורגלת ב-׳צבע אדום׳... אבל מייד נשמעה עוד אזעקה. לא הספקתי לכבות את הגז ונכנסתי שוב לממ״ד. ליאור, לעומתי, יצא עם הכלבה לראות יירוטים... פתאום עברה הודעה שיש חשש לחדירת מחבלים, אז קראתי לליאור שייכנס. מהפרגולה הוא כבר הספיק לראות אדם במדים מנומרים ורובה צועד בשביל. ליאור נכנס פנימה ואמר: ׳יש כבר כוחות מיוחדים בקיבוץ׳. בדיעבד הבנו שזה היה מחבל, ומזל שלא השגיח בליאור.

רק דקות בודדות עברו, וכבר התחיל ירי מטורף. ואז החלו ההודעות להגיע בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, והתחלנו להבין שיש כאן אירוע חריג. דן הספיק לצאת לרגע כדי לנעול את הדלת הראשית ולכבות את הגז, אבל הטלוויזיה נשארה דולקת. המחבלים כבר היו מחוץ לבית שלנו, ואחר כך בתוכו. עשרה מחבלים קיללו, צרחו ואיימו עלינו שנצא החוצה. ישבנו בשקט, ׳צעקנו בלחש׳, הרעשים שלהם באו והלכו במשך שעות. עידן ואני עסקנו בהודעות מהטלפונים, ליאור והבנים התחלפו ביניהם בהחזקת ידית הדלת. אימא של עידן היא בת קיבוץ כפר עזה, ולעידן יש שם גם סבא, סבתא ודודה. די מוקדם היא קיבלה הודעה, וצעקה לנו בלחישה: ׳ראש המועצה אופיר ליבשטיין נרצח׳. אני זוכרת את השוק, זה היה נראה באותו הרגע הדבר הכי נורא שיכול לקרות.

הסתמסתי עם לילך ורינת, השכנות שלי, הודעה אחרונה ב.09:40- לילך עוד הספיקה לשלוח בקבוצת האימהות של הקיבוץ עותק דיגיטלי מהספר שלה, כדי שיקריאו לילדים בממ״ד. כתוב בו, בין היתר, שהממ״ד הוא מקום בטוח, ולכן לא צריך לפחד כשנמצאים בתוכו... מי ידע שהממ״דים יהפכו להיות מלכודות מוות. בהודעה האחרונה של לילך אליי, היא ניסתה להרגיע: ׳הצבא כבר פה!׳. היא כתבה שפול, המטפל של בעלה, ראה את הצבא בצל עצי הזית שנמצאים ליד הבתים שלנו. פול ראה ולא ידע שאלה היו מחבלים לובשי מדים. אני מסיקה מכך שהם פשוט פתחו להם את הדלת, ללא מאבק. שלושתם נורו למוות: לילך, אביתר ופול.

מרינת לא שמעתי מאז הבוקר, ובטלפון שלי כבר נגמרה הסוללה. רק למוחרת גילינו שכשעלה ביתם באש הם קפצו יחד מהחלון, רינת, חן וארבעת הבנים, והסתתרו זמן ארוך בשיחים. חן ורינת שכבו על הילדים וגוננו עליהם בגופם, עד שהתגלו ונורו באכזריות שאין לתאר, מטווח קצר. רינת, חן ושני הבנים הגדולים לא שרדו, שני הבנים הקטנים נותרו יחידים.

בשלב מסוים הציתו המפלצות גם את הבית שלנו. הם קיוו שהאש תחדור לממ״ד, ולמזלנו לא כך קרה. אחרי שעות של אימה חולצנו בשלום. גם בננו השלישי, שהיה לבדו בביתו בקיבוץ, ניצל. הבית שלנו נופץ ונשרף כולו. כל הזמן שיננתי לעצמי שהעיקר שאנחנו בסדר, שנשארנו בחיים. סביבנו, שתי משפחות השכנים האהובות, נרצחו באכזריות.

למיזם ׳חפץ מעבר׳ הגעתי דרך שרון שגב, היא שכנעה אותי להצטרף. יצרתי קשר עם טל, שיזמה את המיזם המקסים הזה, ובליבי חשבתי לעצמי: ׳מה חשובים החפצים??׳. בבית ההרוס לא נשארו חפצים רבים, אז בחרנו לחדש פינת ישיבה מהחצר, שכוללת שולחן ומספר כסאות שנרכשו לאחרונה. על כוננית גדולה, מפויחת ושרופה, מצאנו שני חפצים נוספים: אגרטל, שלא רחוק ממנו הייתה תלויה מנורה. אותם בחרנו לחדש, בעיצוב דומה, לזכר הבית שהיה.

חבל לי רק על אלבומי התמונות, מזכרת מימים תמימים ושמחים, שאותם לא ניתן לשחזר. אני מתגעגעת לתמימות של ה6- באוקטובר, לקיבוץ השמח שהיינו, לשכנים שלי, לערבי שישי שמחים, שבהם שרנו יחד וצחקנו. הכאב בלתי נתפס, ואיתו נצטרך להמשיך. בינתיים, את הפסנתר האהוב החליף אורגן שקיבלנו. אנחנו משתדלים לחזור לשיר ביחד, מתגעגעים לרינת ז״ל, שתבוא ותצטרף. אחרי האסון מצאתי בטלפון את הסרטון האחרון, שבו צילמתי את הבנים שלי שרים עם רינת. באופן כל כך סימבולי, זה היה השיר ׳שיר סיום׳.

הבית שלנו, בקצה הקיבוץ, נותר שרוף. הייתי רוצה שיישאר כך, כאנדרטה, שאיש לא יוכל להתעלם מחורבן יישובי העוטף. האם אחזור לגור שוב על אדמת בארי? לשואלים, ולעצמי, אני עונה שכנראה שכן, אני לא יודעת אם אוכל לחיות במקום אחר, בארי הוא הבית שלי.״