שלומית ואיתן מור קיבוץ כפר עזה

שלומית מור גדלה והתחנכה בקיבוץ חצור, והגיעה לקיבוץ כפר עזה בעקבות נישואיה לאיתן. איתן, בן קיבוץ אפיקים, הגיע לכפר עזה כחלק מהסדר של התנועה הקיבוצית לתמיכה בקיבוצים צעירים. אחרי החתונה הצטרכו בני הזוג להחליט היכן יקימו משפחה. בשנות השבעים היה מקובל בתנועה הקיבוצית שבמקרה של נישואים בין שני בני קיבוץ, בני הזוג מנסים חצי שנה בקיבוץ אחד וחצי שנה בקיבוץ השני, על מנת להחליט.

שלומית ואיתן התחילו בחצור, שם נולדה בתם הבכורה גילת. בחלוף חצי שנה עברו לכפר עזה, כשלשלומית ברור שבתום תקופת הניסיון היא תחזור לקיבוצה, חצור. אבל איתן דבק בכפר עזה. כציוני, הוא רצה להקים משהו חדש, לחיות במקום משמעותי. אחרי תקופת ההסתגלות גם שלומית התאהבה במקום ובאנשיו, והיא הייתה פעילה בבניית ועדות ובאירועי תרבות. בקיבוץ נולדו להם עוד שלושה ילדים, נמרוד, לירון וסמדר, וכפר עזה הפך עבורם למשפחה מורחבת ולבית.

לירון וסמדר הן הבנות הצעירות של שלומית ואיתן, שש שנים מפרידות ביניהן. שתיהן החליטו לאחר נישואיהן לחיות ולגדל את ילדיהן בכפר עזה, בסמוך לשלומית ואיתן. רועי עידן, בעלה של סמדר, שהיה צלם ״ynet״, התלבט באשר למקום המגורים, אבל סמדר הודיעה מייד שכל עוד הוריה בחיים היא רוצה לחיות על ידם. לסמדר ורועי נולדו בקיבוץ שלושה ילדים: מיכאל, עמליה ואביגיל. שלושתם גדלו בקרבה לילדיה של לירון.

בבוקר השבעה באוקטובר הייתה שלומית בטיול של ותיקי הקיבוץ בבולגריה, ואיתן נשאר בקיבוץ.

לירון וסמדר הן הבנות הצעירות של שלומית ואיתן, שש שנים מפרידות ביניהן. שתיהן החליטו לאחר נישואיהן לחיות ולגדל את ילדיהן בכפר עזה, בסמוך לשלומית ואיתן. רועי עידן, בעלה של סמדר, שהיה צלם ״ynet״, התלבט באשר למקום המגורים, אבל סמדר הודיעה מייד שכל עוד הוריה בחיים היא רוצה לחיות על ידם. לסמדר ורועי נולדו בקיבוץ שלושה ילדים: מיכאל, עמליה ואביגיל. שלושתם גדלו בקרבה לילדיה של לירון.

בבוקר השבעה באוקטובר הייתה שלומית בטיול של ותיקי הקיבוץ בבולגריה, ואיתן נשאר בקיבוץ.

בשנים האחרונות היה לי הרגל: בכל בוקר, בין 06:30 ל,07:00- התקשרתי לבתי סמדר, לפני שהתחילה את יום העבודה. בבוקר השבעה באוקטובר, מכיוון שהייתי בטיול, שכחתי שזה יום שבת והתקשרתי לסמדר. מיכאל, הנכד שלי, ענה לי מהטלפון של סמדר. זו הייתה שיחת וטסאפ עם מצלמה פתוחה. ביקשתי לדבר עם אימא, אבל מיכאל אמר: ׳אימא מתה׳. לא הבנתי מה הוא אמר אז ביקשתי את אבא, אבל מיכאל אמר: ׳גם אבא מת׳... דרך המצלמה ראיתי מה קורה והבנתי מייד את האסון הפרטי שלנו, אבל עדיין לא הבנתי את גודל האירוע. הבנתי שאני צריכה להיות אסופה, לעודד אותם ולהנחות אותם, לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר.

מיכאל אמר לי שעמליה והוא בממ״ד והם לא יודעים איפה אביגיל, שהייתה על הידיים של רועי לפני שהוא נרצח. עוד הוא אמר לי שהוא התקשר למד״א ולמשטרה - באופן מדהים הוא לא איבד עשתונות והיה מהראשונים שדיווחו על מה שקורה ביישובי העוטף.

הייתי במלון בבולגריה, כל כך רחוקה ממה שקורה, וידי הייתה קצרה מלהושיע. מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון בממ״ד. בשלב מסוים יצרה איתם קשר ד״ר תמר שלזינגר, עובדת סוציאלית מטעם ׳איחוד הצלה׳, שהייתה איתם על הקו במשך 14 שעות. אני התקשרתי כל חצי שעה, ולפני כל שיחה לקחתי נשימה עמוקה. דיברתי ברוגע, ניסיתי לעודד והבטחתי שתכף יבואו לחלץ אותם, אבל בתוכי התפרקתי מאימה ומכאב.

איתן בעלי היה בשעות האלה בממ״ד שלנו, כשמסביב נשמעו יריות וצרחות. לירון, בעלה זולי והילדים שלהם היו בממ״ד שלהם במשך שעות. בשלב מסוים הצטרפה אליהם גם שי-לי עטרי עם בתה בת החודש, שברחו מדירתן הבוערת, משאירות מאחור את יהב, בעלה של שי-לי ז״ל.

היו לי הרבה חזיתות לדאוג להן, אבל מעל הכול היו מיכאל ועמליה שהיו לבד, וצריך היה לוודא שמישהו יגיע לחלץ אותם. מהמרחקים התקשרתי לכל מי שיכולתי, שלחתי מיקומים, הפעלתי קשרים... אבל אי אפשר היה להתקרב לבית, שהיה מוקף במחבלים במשך שעות. מה עלה בגורלה של אביגיל, עדיין לא ידענו. ב21:00- בערב, עמית, אחיו של רועי ז״ל, הצליח לכוון כוח של צה״ל להגיע אל הבית. הם שכנעו את הילדים לפתוח, כשעמית על הקו.

רק שלושה ימים אחרי החילוץ הבנו שאביגיל ברחה מייד לאחר שרועי נרצח. ילדה בת שלוש, רצה לבדה על השביל... בדרך פגש אותה אביחי ברודץ׳, חבר כיתת הכוננות, שיצא להילחם, והביא אותה אל הגר אשתו, לממד. כמה שעות לאחר מכן אביגיל נחטפה ביחד עם הגר ברודץ׳ ושלושת ילדיה. כל ימי השבי אביחי לא ידע מה עלה בגורלה של משפחתו ושל אביגיל. אביחי היה הראשון שהתיישב מול הקריה וייסד את מה שהפך ל׳כיכר החטופים׳.

מהרגע שחזרתי לארץ ידעתי שמיכאל ועמליה יקבלו מאיתנו, המשפחה שנשארה, את החיבוק והעטיפה הכי חמים ואוהבים שאפשר. לירון וזולי אימצו את שלושת ילדיהם של סמדר ורועי ז״ל. יחד חיכינו לאביגיל, עד ששבה אחרי 51 ימים, ולא היה קץ להתרגשות ולשמחה של כולנו לפגוש אותה שוב.

היום איתן ואני גרים בסמיכות ללירון, זולי והנכדים. שבע דקות הליכה, ואנחנו מוקפים בכולם. אין לי מילים לתאר כמה מקסימים ומיוחדים הילדים ביחד. איך הם מקבלים זה את זה וגדלים כאחים. זו הנחמה שלנו, הם מקור הכוח, לצד השבר הגדול, הכאב והגעגוע שלא ירפו לעולם...

הקיבוץ היה עבורי בית ומשפחה, מקום אהוב ששמחנו לגור בו. לצערנו, לאחר כל מה שקרה, לא נשוב לגור בו יותר, למרות שהבית שלנו בכפר עזה נשאר בשלמותו, להבדיל מבתים אחרים בשכונה שלנו, שבהם נרצחו חברים ובתיהם נהרסו.... משימת חיינו היום היא להיות לצד הנכדים, לעזור בהתפתחותם ולהיות זמינים עבורם.

כששמעתי על המיזם המקסים ׳חפץ מעבר׳, ביקשתי לחדש עבורי שידה שניצבה כל השנים בחדר השינה שלי, ובה מגירות שבהן היו שמורים התכשיטים שלי וחפצים אישיים נוספים. תחת ידי הזהב של מאיה, השידה הישנה קיבלה חיים חדשים, והיא צמודה אליי היום בביתנו החדש, כתזכורת מימים אחרים. השידה היום יפה יותר ורעננה, והיא חלק מחיי הקודמים, חלק שעבר איתי שנים ארוכות ושילווה אותי גם הלאה.״