במפגש עם משפחתו של איציק אלגרט נוצר חיבור עמוק דרך הצחוק והסיפורים. ביצירה ניסיתי להחזיר את נוכחותו דרך התחביבים שאהב. זו יצירה שמורכבת מפרטים קטנים, כמו חייו, ויחד הם מרכיבים תמונה אחת שלמה.

​

​

קיבלתי לידיי 12 פתקים שכתב ענבר בויום ז"ל לחברתו יובל. את מילותיו המרגשות, שנכתבו על הפתקים, הפכתי לכרזה שמכילה את עקבות הכתב, את הקעקוע ואת האהבה – מסר של תקווה, שאימו איילת ובת זוגו יובל ביקשו להעביר.

​

​

מן האפר והפיח נותר דג קטן, תליון ששרד את האש. חידושו מסמל עבורי המשכיות שהחלה בילדותי, כשסבתי העניקה לי דג כסמל לשפע ולשמירה. אני מצפה את הפצע בזהב, ובדרך הזו מוסיפה תנועה במקום שבו הזמן עצר. כל זאת כדי שהזיכרון יישאר חי, עם תקווה חדשה.

שמחתי לשחזר את הוויטראז' שהיה תלוי בביתה של גאולה מניר עוז ושנפגע מאש המחבלים באותה שבת איומה. אני מקווה שמראהו השלם מחזיר מעט מן הבית, מן האור ומתחושת השקט, שבהם היא יכולה להיאחז.

ניתנה לי הזכות להכיר את נירה שרעבי ולעבוד על הארנק שנמצא הרבה לאחר אותה שבת איומה. במהלך העבודה והשיחות המרגשות בינינו בחרתי לרקום באופן אינטואיטיבי דימוי של אלמנט צומח ומתחדש – ביטוי לאיחול שלי לבנות שרעבי שיצמחו מחדש מתוך הכאב.

​

הציור של משפחת בכר, שנמצא בבארי, חזר אליי במסגרת המיזם. מבעד לפיח נחשפו מילים שהפתיעו אותי, כמו לא במקרה. העבודה עליו הפכה לתהליך של בחירה: מה להשאיר, מה לנקות ואיך להצמיח מתוך הפצע זיכרון חדש.

בובת המטריושקה שנפגעה בשרפה סימלה עבורי את מה שקרה ביום ההוא. בחרתי שלא לתקן אותה, כי יש דברים שאי אפשר לתקן, אלא להשאיר בה את הפצע, לצד מבט קדימה, באופטימיות זהירה. הבובות שבתוכה נותרו שלמות, הוכחה לכך שבכל זאת היא הצליחה לשמור על דורות העתיד.

החפץ שהניע את תהליך היצירה היה בקבוק ליקר ישן בצורת לב, בקבוק ירוק־טורקיז שעמד בסלון ביתו של איציק אלגרט. בעקבות הסיפורים על איציק והמפגש עם האובייקט, יצרתי כוסות בצורת לב, כמחווה לאהבה ולגעגוע. הכוסות מבקשות להיות בעת ובעונה אחת כלי שימושי ואובייקט של זיכרון.

בחצר משפחת אדמוני בכפר עזה עמדו עציצים שעליהם ציירה מיכל, אם המשפחה. דורון, בעלה, הביא אליי את העציצים השחוקים, מתוך הרצון לשמר את השפה של מיכל. בעבודתי ניסיתי להשיב להם צבע ולתת להם להמשיך לספר את סיפורה. מיכל ובנה גיא נרצחו בממ"ד בביתם. העציצים ילוו מעתה את המשפחה בבתיהם החדשים.

הקשר עם משפחת מונדר מניר עוז נולד מתוך עבודת תיעוד בביתו של רועי, אחיה של קרן. קרן ביקשה לחדש שולחן הרוס. מהכלים ומהכוסות שאספה יצרנו לבבות קטנים ששובצו בשולחן. מתוך השברים יצרנו יחד משהו חדש, שמח ועדין, שמסמל את החיבור בין תיעוד ליצירה ובין זיכרון להתחדשות.

​

הציור של רמי קציר ז"ל נוצר מתוך תיאורים שסיפרו לי: אדם קשוב וחם, שידע לטפל גם באנשים וגם בטרקטורים. ביקשתי להעביר בציור אווירה נוסטלגית של רופא משפחה של פעם ולשמר את הטוב הלבבי שהיה בו.

​

​

החפץ שהניע את תהליך היצירה היה בקבוק ליקר ישן בצורת לב, בקבוק ירוק־טורקיז שעמד בסלון ביתו של איציק אלגרט. בעקבות הסיפורים על איציק והמפגש עם האובייקט, יצרתי כוסות בצורת לב, כמחווה לאהבה ולגעגוע. הכוסות מבקשות להיות בעת ובעונה אחת כלי שימושי ואובייקט של זיכרון.