שלמה וחנהל'ה מרגלית קיבוץ ניר עוז

שלמה, בן ,87 הוא ממייסדי קיבוץ ניר עוז. חנהלה, בת ,80 הגיעה לקיבוץ עם הגרעין הראשון שהשלים את ניר עוז ב־.1962 בקיבוץ נולדו וגדלו שלושת ילדיהם, שעזבו את הקיבוץ והקימו משפחות. ביתם של חנהלה ושלמה נמצא בשורה אחת עם דירות נוספות, צמוד לגדר הקיבוץ.

בבוקר השבעה באוקטובר שניהם היו בבית. עם תחילת המתקפה, ב־06:29 בבוקר, הם נכנסו במהירות לממ״ד. דקות בודדות לאחר האזעקה נשמעו צעקות בערבית. בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ מישהו כתב: ״יש מחבלים ליד המרפאה. הם לובשים מדי צה״ל, תיזהרו!״. שניהם הבינו שמשהו יוצא דופן מתרחש. בעוד שחנהלה נתקפה אימה ותחושה משתקת, שלמה היה מעשי - ברור היה לו שיש לדאוג שידית הדלת לא תיפתח. בניגוד לרבים שהחזיקו את הידית במשך שעות בשארית כוחותיהם, שלמה הזיז לכיוון דלת הממ״ד כוננית על גלגלים. מכיוון שהייתה נמוכה מדי, הניח עליה אלבומים עבים של בולים, שאותם הצמיד מתחת לידית כך שלא ניתן היה ללחוץ על הידית מבחוץ ולפתוח את הדלת. על מנת שגלגלי הכוננית לא יזוזו, התיישב שלמה לצידה וחסם את יכולתה לנוע.

חנהלה מספרת: ״למרות ששמענו צעקות חזקות בערבית והבנו שמדובר בחדירת מחבלים, חשבנו שמדובר באירוע נקודתי - כנראה מחבלים בודדים בשכונה שלנו בלבד, ועוד רגע כיתת הכוננות וצה״ל ישתלטו על העניין... ככל שנקפו הדקות, הלכו והתקרבו הצעקות אל הבית שלנו. הרגשתי שסוף העולם מתקרב, ובליבי נפרדתי מהילדים והנכדים. לעומתי, שלמה שמר על קור רוח. דיברנו בינינו בלחש. ככל שעבר הזמן הבנו את היקף הזוועה, והבנו שאין מושיע.

היה לנו בממ״ד בקבוק מים ישן, שנשאר מימים אחרים. לא היה לנו מה לאכול וגם לא הרגשנו רעב או צמא. שתינו קצת כי הבנו שזה חשוב, ולא מתוך תחושה של צורך. שלמה ישב כל השעות האלה ליד הדלת ודאג שהכוננית לא תזוז. אני ישבתי על ספה שממוקמת מול הדלת והחזקתי את הראש בין הידיים. בכל פעם ששמענו שנכנסים אלינו הביתה נפרדתי בליבי מכל אהוביי, מחיי. הבנתי שזה היום האחרון שלי וניחמתי את עצמי שלפחות אנחנו יחד, שלמה ואני. עוד לא ידענו שחוטפים אנשים, שגם זו ׳אופציה׳, שהיא איומה מהמוות. ביקשתי בליבי שזה יקרה מהר, שלפחות לא יכאב לנו.

מעבר לדלת שמענו את הצעקות והיריות. פתאום ניסו המחבלים להיכנס אלינו לממ״ד, והתחיל ׳הקרב על הידית׳. הקונסטרוקציה המאולתרת של שלמה הצילה אותנו - לא היו לו כוחות להחזיק את הידית כמו שעשו הצעירים. שלוש פעמים ניסו המחבלים להיכנס אלינו לממ״ד, ובכל פעם שלא הצליחו שמענו קולות של ירי, ניפוץ ושבירת חפצים. השעות עברו, למרות שלא באמת הייתה לנו תחושת זמן.

לפנות ערב חילצו אותנו. כשיצאנו מהממ״ד וחצינו את הסלון ראינו את הכורסה האהובה של שלמה חתוכה ופגועה. תיארנו לעצמנו שחרצו אותה עם סכין כדי לחפש אם החבאנו בתוכה כסף או תכשיטים, שממילא לא היו לנו... ליד הכורסה ניצבה המנורה שהייתה של אימא של שלמה. כבר שלושים שנה היא מאירה את הבית שלנו, ויש לה ערך רגשי עבורנו.

המנורה כנראה הייתה כבדה מדי עבורם, כי מסביב נבזזו ונשדדו כל אביזרי החשמל: מזגנים, טלוויזיה, מיקרוגל... את ברז המטבח הם שברו, כנראה בניסיון לקחת גם אותו. המים פרצו ממנו והציפו את כל הסלון. תוכן הארונות היה שפוך. בגדים, נעליים ומזון, מכל הבא ליד נלקח בשעות האימה ההן, כשהם נכנסו ויצאו באין מפריע. הפריטים היחידים בעלי ערך שיש לנו הם אלבומי הבולים העתיקים, והם היו איתנו בממ״ד ושמרו עלינו בכך שנעלו את הידית. פונינו לאזור גני הילדים של הקיבוץ, שם פגשנו חברי קיבוץ נוספים, והתמונה הלכה והתבהרה, הלך והתמוטט עלינו עולמנו.

הדירה שלנו היא אחת משורה של ארבע דירות. בדירה אחת גרו שרון ודוד קוניו, שנחטפו עם בנותיהם התאומות ועם אחותה של שרון ובתה, וביתם נשרף כליל. בדירה אחרת גר אבנר גורן, חבר של הבן שלנו, שנרצח עם כלבו. ובדירה הרביעית גר שכן שחי לבדו, וברגע שהתחילו האזעקות חצה את הדשא והלך לבית של בנו. גם ביתו נשרף עד היסוד. לא הצלחנו להבין איך שרדנו. למוחרת בבוקר פונינו מניר עוז, עם מי ששרד. אי אפשר היה לעכל את גודל האסון והחורבן. מיטב חברינו, מוותיקי הקיבוץ, נרצחו או נחטפו.

אחרי זמן מסוים החלטתי לבוא בעצמי לניר עוז, בניתי לעצמי תהליך של פרדה אישית מכל מי שהיה ומכל מה שהיה ולא ישובו עוד. בכל פעם שאני מגיעה לקיבוץ ומתהלכת בין הבתים השרופים אני מקדישה רגע מחשבה לכל אדם שגר פעם בכל קצה של שביל. אני מכירה כל משפחה וכל אדם, אני יודעת מי שרד, מי נחטף ומי נרצח. ככה אני נפרדת, שוב ושוב... שלמה ואני הבנו שהיה לנו מזל גדול באותו היום, וגם תושייה של שלמה. אי אפשר להישאר בחיים בלי לחפש פשר, סיבה טובה להמשיך לחיות.

כשמיזם ׳חפץ מעבר׳ התחיל בפרסום של טל, חשבנו שזה רעיון יפה להחיות את הכורסה האהובה של שלמה, שהייתה מרכז הבית, וגם את המנורה של אימא שלו, אז הצטרפנו למיזם. אני זוכרת שהיה רגע מסוים שפתאום נבהלתי מעצמי, עברה בי מחשבה שכל כך הרבה מחברינו נרצחו או נחטפו ואני מרשה לעצמי להתעסק עם חפצים לשחזור... אבל אחרי כמה ימים, כשהלך והתהדק הקשר עם בנות המיזם, שיניתי את הסיפור שסיפרתי לעצמי. הבנתי שיש ערך לשחזור חפצים מחיינו הקודמים. פתאום הכורסה הנינוחה של שלמה נראתה לי כמי שראתה הכול, למולה התרחש כל מה שקרה לבית שלנו בזמן שהסתתרנו בממ״ד.

כשבחנו את הכורסה, שחשבנו שנחתכה בסכין, גילינו שמה שקרע את הריפוד שלה היו קליעי רובה שנכנסו דרך המשענת ופצעו את הריפוד, יריות שנורו מפתח הבית אל תוכו, חדרו את הכורסה מגב המשענת שלה ויצאו מקדימה. הכורסה שעליה שלמה היה יושב כדי לנוח ולצפות בטלוויזיה, חפץ שמייצג בית ושלווה, חוללה וחוררה בכדורים. הרגשתי שמגיע לה, לכורסה, להשתקם. המנורה של אימא של שלמה גם היא חפץ סימבולי - תפקידה להאיר והיא מזכרת, ואם נשחזר אותה הרי ששוב יידלק לנו האור. כשחידשה מאיה את המנורה היא מצאה בתחתיתה עוד פיסת היסטוריה ששלמה לא היה מודע לקיומה: בולי רכישה מסוף שנות החמישים של המאה העשרים, ממצא המעיד על שנת הרכישה של המנורה.

שרדנו. יש לכך סיבה. יצאנו מהתופת הזו כדי לספר את הסיפור. אפשר לספר את הסיפור בכל מיני דרכים, גם דרך חפצים. אף אחד מאיתנו כבר לא כשהיה, לא שלמה, לא אני ואף לא הכורסה והמנורה, אבל יש מקום לשבת ויש מנורה ועוד ישוב האור.״