בקי וכושכוש כהן

בקי וכושכוש, ילידי תל אביב, הכירו בגיל הנעורים. בילדותו התל אביבית של כושכוש (הקרוי כך בשל גוון עורו הכהה, ואיש כבר לא זוכר את שמו האמיתי)...הוא חלם להיות חקלאי. הוא למד בבית הספר החקלאי "נחלת יהודה" והלך לגרעין הנח"ל ברעים ב־ 1975 . את בקי, שצעירה ממנו בשנתיים, הכיר לפני כן במועדון ריקודים, והם הפכו לזוג. כשכושכוש התגייס המרחק הפריד ביניהם, ונותר רק קשר מכתבים. לקראת גיוסה של בקי, ב־ 1977 , הגיעה גם היא לקיבוץ רעים, שהפך לבית עבורם. שם הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה ילדים.

כושכוש מילא לאורך השנים תפקידים רבים בקיבוץ: בחקלאות, ברפת, בחינוך הבלתי הפורמלי ובריכוז המטבח הקיבוצי – חשוב היה לו לעבוד בקיבוץ ולהיות קרוב וזמין לגידול ילדיו. בקי עבדה בחינוך, אחר כך למדה גרפיקה ובמשך שנים רבות היא עובדת בתחום השרטוט במפעל הקיבוצי. בתם הצעירה יסמין גרה גם היא בקיבוץ. לבקי וכושכוש יש שישה נכדים, שאליהם הם קשורים מאוד.

כושכוש מספר: "ביום שישי, ערב החג, חזרנו מתל אביב. היה יום חגיגי ושמח. אחר הצוהריים, בדרכנו הביתה, ראינו את אוהל המסיבה ברעים ואת המכוניות הרבות שהלכו והתקבצו. החלטנו שלמוחרת נעשה את הליכת הבוקר שלנו לשם. במקור, הילדים הגדולים שלנו היו אמורים לבוא עם הנכדים לכל סוף השבוע. כשהם באים זו חגיגה משפחתית... אבל הבן הגדול אמר שיוכל לבוא רק בשבת בגלל התחייבות קודמת. אמרתי לו: 'אז נדחה לשבוע הבא. אנחנו רוצים אתכם לשישי־שבת בפנסיון מלא'. וכך התמזל מזלנו והם לא הגיעו לשבת הארורה הזו."

בקי מספרת: "ב־ 6:30 בבוקר התעוררתי מהדי פיצוצים. כושכוש עוד חצי ישן וטען שהרעש מגיע ממסיבת הנובה. כל הלילה שמענו את המוזיקה משם, בקולי קולות, והיו תושבים שהתלוננו. לו רק היו באים להפסיק אותם בלילה, אולי הכול היה אחרת... מאוחר יותר, לאחר שנכנסנו לממ"ד, יסמין בתנו, שחיה עם בת זוגה בחלק אחר של הקיבוץ, התקשרה. היא לחשה לתוך הטלפון, ושמעתי שהיא בוכה. לא הבנתי מה קרה. היא אמרה שהיא בממ"ד ושהיא מפחדת מאוד. אמרתי לה שאשלח את אבא אליהן, ולא הבנתי למה היא כל כך מבוהלת. שאלתי אותה אם קרה משהו מיוחד, והיא אמרה: 'את לא יודעת? כל הקיבוץ מלא מחבלים'. זה היה ב־ 7:15 , ורק אז הבנו מה קורה. נשארנו בממ"ד."

כושכוש מספר: "הסתגרנו בממ"ד, הדלקנו טלוויזיה וראינו את הטנדרים בשדרות. בקי טענה שזה 'פייק'

ושאם זה אמיתי הצבא עוד רגע יחסל אותם. כיבינו את הטלוויזיה כדי לא להילחץ. ב־ 8:30 מישהי כתבה

בקבוצת הווטסאפ: 'דביר נרצח'. דביר הוא חבר־קיבוץ צעיר ואב לשלושה ילדים. חשבנו שהיא ירדה מהפסים,

שהיא הוזה, אבל המשכנו לשבת בממ"ד.

כשבוע לפני ראש השנה סיימנו לשפץ את הבית. הגשמנו חלום משותף, והיינו מאושרים. לצורך קבלת ההיתר חויבנו להתקין גלאי עשן. פתאום שמענו את גלאי העשן מצפצף. בקי טענה שהתקנתי גלאי עשן זול ושהוא כבר התקלקל. לא הבנו שהבית מתמלא בעשן. עברו עוד כמה דקות ומתחת לחלון נשמעו יריות וצרחות בערבית. אז הבנו. המשפט הראשון שבקי אמרה היה: 'איזה מזל שהילדים לא הגיעו'. ישבנו על הספה בממ"ד, החזקנו ידיים ונפרדנו. הכלב שלנו היה איתנו, והוא לא הוציא צליל. שלושתנו היינו מאובנים מאימה.

בדיעבד אנחנו יודעים שהציתו את בית השכנים והאש עברה אלינו. המחבלים עמדו ליד החלון שלנו, ירו וצעקו, אבל באורח נס לא נכנסו. הם כנראה ברחו מהאש, מכיוון שהכול התחיל לבעור. השכנים ממולנו ראו את העשן ובאו לחלץ את השכנים שלנו ואותנו. אפשר היה לצאת רק מהחלון. יצאנו עם הכלב ורצנו לממ"ד שלהם. התקבצנו שם 18 אנשים בכל הגילים, כולל תינוק וכלב. היה צפוף, וכולם היו מבוהלים וחסרי נשימה. הרגשתי שאני לא מסוגל להצטופף שם, ודאגתי לבית שלנו. ברגע מסוים יצאתי לכיוון הבית. הייתי יחף, עם מכנסי פיג'מה קצרים ובלי חולצה. עליתי על הגג והתחלתי לכבות את האש עם צינור. מסביב הכול שרץ מחבלים. אחר כך התגנבתי חזרה לממ"ד שבו התקבצנו.

בינתיים, במרפסת הבית של יסמין התמקמו עשרות מחבלים וצלפו משם על השביל המרכזי של הקיבוץ. הם שתו, עישנו ותלו דגלים על כיסאות המרפסת שלהן, בעוד היא, בת זוגה ועוד שלושה אנשים מסתתרים בממ"ד ושומעים הכול. בשכונת הצעירים התנהלו קרבות קשים מאוד. חטפו את ליאם אור ורצחו את הנער אסף פבר. רק בחמש אחר הצוהריים הגיע הצבא. הייתי מסריח מעשן, ושוב התגנבתי מהממ"ד של השכנים לבית שלנו. הרגשתי שאני חייב להתקלח, וביקשתי מאחד החיילים שיעמוד לרגע בפתח, לשמור עליי. התקלחתי בחושך כי לא היה חשמל. אחר כך

הגנבתי גם את בקי למקלחת, כי ידעתי שזו הזדמנות ומי יודע מה יהיה בהמשך. חולצנו רק ביום ראשון בצוהריים. יצאנו עצמאית מהקיבוץ. חשבנו שזה עניין של יומיים ואז נחזור...

נכנסנו לרכב של חברה, חמישה אנשים והכלב שלנו על הברכיים. יצאנו מהקיבוץ באור יום, והמראה היה בלתי אפשרי. שופל פינה מכוניות מחוררות, וגופות מחבלים היו שרועות על הכביש. זה היה המראה שליווה אותנו

עד לקיבוץ אורים. חשכו עינינו. תמונות אימה, שלא יצאו לעולם מראשנו. יסמין שלנו ובת זוגה חולצו גם הן בשלום, ואנחנו נשמנו לרווחה. נסענו למרכז לפגוש את ילדינו לקבל ולתת חיבוקי ניחומים. חברי רעים פונו למלון באילת ואחרי חודשיים לבניינים בתל אביב, ואנחנו הצטרפנו אליהם. לרעים חזרנו רק לאחר שלושה שבועות. מצאנו שכל החלק החדש בבית נשרף וקרס. לימים הרסו את הבית כולו, וכרגע יש שם רק שטח ריק. רעים הוא הבית, אבל מהבית הפיזי לא נותר דבר. לא נשוב למגרש עצמו, שעליו עמד ביתנו הקודם. דבר לא יהיה כשהיה. ליסמין ובת זוגה נולד רני, תינוק מתוק ואהוב, שממלא אותנו שמחה. הן כבר שבו לרעים. אנחנו נחזור בקרוב, ולאט לאט נשקם את מה שניתן. בלב יש הודיה על מה שניצל."

"במיזם בחרנו לשחזר את שולחן האוכל שלנו. תמיד רצינו שולחן גדול, שיכיל את המשפחה המתרחבת. בערב ראש השנה ישבנו כולנו סביב שולחן חדש ועצום, חגגנו כולנו סביבו, מאושרים. בשבת הארורה קרס הגג על השולחן החדש והוא ניזוק. השולחן שלנו, לב הבית, שופץ במיזם המקסים הזה. המכות, הכוויות והשריטות שחטף, שכולנו חטפנו, לא ייעלמו, אבל לנו יש אפשרות להתכנס יחד, לאכול, לשמוח ולהמשיך מכאן. בנוסף, חודשה עבורנו גיגית נחושת שהייתה של סבתא של כושכוש ושעלתה איתה לארץ מסוריה. היא השתמשה בה כגיגית כביסה, ואנחנו השתמשנו בה כקערת נוי מלאה בפירות הדר.״