פסי כהן ז״ל

פסי כהן ז"ל נולדה במושבה מגדיאל ב־ 1955 להורים ניצולי שואה מפולין, שהכירו והתחתנו בארץ. פסי הייתה הבת הצעירה במשפחה, אחרי אחותה הבכורה חנה ואחיה דני. פסי תמיד תיארה את ילדותה כתקופה מאושרת, בבית עם חצר גדולה, שהיו בה מתקני משחקים שאביה בנה. כשבגרה הפכה לנערה תמירה, שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, יפה ובלונדינית, עם עיניים כחולות. אחת מאהבות חייה הייתה לצאת לטיולים ברחבי הארץ. לפני שהתחתנה בעצמה, הייתה פסי דודה חמה ואוהבת לילדיה של חנה, אחותה האהובה וחברת הנפש שלה.

ב־ 1973 , בימי מלחמת יום הכיפורים, פסי שירתה בסיני כפקידה בגדוד שריון. אחר כך חברה לגרעין שהקים את קיבוץ מורן בגליל ובחרה לגור בקיבוץ הצעיר. ב"נופש הרווקים" של התנועה הקיבוצית באשקלון, היא פגשה את רפי ז"ל. הם נישאו בבארי בחודש מאי 1979 , בחתונה קיבוצית גדולה, והקימו את ביתם בבארי. לפסי ולרפי נולדו ארבעה ילדים: שי, הילה, קרן וגיא.

כלתה שרון, אשתו של שי, מספרת: "פסי הייתה אימא נוכחת וחמה, וטיפלה בכולם ביד רכה ואוהבת. כשילדיה היו קטנים היא יצאה ללימודים מקצועיים בסמינר הקיבוצים, ועבדה כמורה למלאכה ולתפירה בבית הספר המקומי בבארי. במשך שנים היא עבדה גם כמטפלת של כיתות בבארי, תפקיד שהיה בעל משמעות גדולה עבורה, והיא קשרה קשרים חזקים וחמים עם בני הנוער שאיתם עבדה. לפסי היו אוספים צבעוניים בבית, היא אהבה פרחים ועציצים

וגינה פורחת.

לימים הקימה פסי, יחד עם איריס גלברד ז"ל, מועדון קשישים שהיו בו חוגים לעבודות יד, בבוקר ואחר

הצוהריים. אחרי שאיריס שותפתה האהובה נפטרה, פסי המוכשרת והיצירתית הפכה את המקום ל'בית איריס', לזכרה. היא ניהלה אותו והייתה הרוח החיה שבו במשך שנים רבות. המקום הפך לבית תעסוקה לגיל השלישי. בכל סבב ביטחוני, כשעלתה השאלה האם להתפנות מבארי, פסי הייתה שואלת: 'איך אתפנה? ומה עם 'בית איריס'? מה יהיה עם המבוגרים?'

השנים חלפו. הילדים נישאו, ושלושה מתוכם בחרו לחיות בבארי: בעלי שי ואחיותיו הילה וקרן. הנכדים שנולדו היו בבת עינה של פסי, ופסי הייתה עבורם סבתא נוכחת ואהובה. כל תינוק שנולד במשפחה קיבל ממנה שמיכת טלאים שתפרה בעצמה, וכל נכד יצר איתה קשר מיוחד. כולנו אהבנו את הקרמשניט המפורסם שלה, את תבשיל הפרגיות שלה ואת המרק הכתום שנהגה להכין. במקרר שלה תמיד חיכתה לנו גלידה בטעם ריבת חלב. כל ילד שיצא מביתה של פסי קיבל אצבע שוקולד של 'קינדר', שתהיה לו דרך מתוקה. לא פעם פסי הייתה מסיעה ומלווה את הנכדים לחוגים, לטיולים ולימי כיף.

מותו הפתאומי של רפי ז"ל, ב־ 2016 , היה נקודת משבר גדולה, אבל פסי אספה את השברים ומצאה כוחות להתנדב במועצה בעבודה עם קשישים, לשיר עם 'פרלמנט העמק' ולעשות ספורט והתעמלות בבריכה. נוסף על כך, פסי חידשה וחיזקה קשרים עם חברות וחברים מכל התקופות בחייה: הקבוצה מקיבוץ מורן, הקבוצה משביל ישראל, קבוצות מטיולים בחו"ל וגם 'השמינייה' מבארי, ששישה מחבריה נרצחו בשבת השחורה. בתוך 'השמינייה' מבארי הייתה 'השלישייה', שכללה את יונה, מזי ופסי. הייתה זו חֲֲבֵֵר תּוּ קרובה, אמיצה וארוכת שנים. הן אהבו להיות יחד, שמרו זו על זו וטיילו בעולם למקומות נידחים: נמיביה, הודו, מקסיקו ווייטנאם, וגם לדהב ולשארם הגיעו יחד. פעמים רבות נסעה פסי גם עם אחותה חנה ועם שוש, אימא שלי. היו בפסי סקרנות גדולה ורצון לטרוף את החיים.

בערב שמחת תורה היינו כולנו יחד בבית הכנסת של בארי. אחר כך המשפחה התכנסה, כמו תמיד, לארוחת שישי. הגיעו לחגוג איתנו גם חנה, בעלה יצחק )זיזי( ובנם טל. ישבנו יחד סביב השולחן הגדול במרפסת, שרק חודשיים קודם לכן שופצה. למוחרת, בשבעה באוקטובר, ב־ 6:30 , עם הישמע האזעקות, פסי נכנסה לממ"ד, יחד עם חנה, זיזי וטל. גם אנחנו בביתנו נכנסנו לממ"ד, עם ארבעת ילדינו ועם הכלב המשפחתי. שתי האחיות של שי, הילה וקרן, היו עם משפחותיהן בממ"דים שבבתיהן. בווטסאפ המשפחתי התנהלה התכתבות כל הבוקר. פסי התכתבה, ואף דיברה, איתנו ועם חבריה.

אלינו הביתה נכנסו מחבלים לראשונה מוקדם בבוקר... במהלך היום מחבלים נכנסו ויצאו מהבית שלנו שבע פעמים. שי החזיק את הידית, ויותר מפעם אחת כתבנו מילות פרדה למשפחה. בכל פעם שנכנסה חוליית מחבלים פחדנו שהסוף שלנו קרב וכתבנו בקבוצה המשפחתית: 'אנחנו אוהבים אתכם'. ב־ 11:45 פסי כתבה: 'הם אצלי', ואחרי כמה שניות כתבה: 'זיזי מת. טל פצוע. הורגים את כולם'. אחר כך נותק הקשר. פסי הבינה שזה הסוף.

חולצנו בשלום לקראת אחר הצוהריים, וגם אחיותיו של שי ובני משפחותיהן. עד למוחרת בבוקר לא ידענו מה עלה בגורלה של פסי. בהמשך נודע לנו שכל השכנים רוכזו ב'חדר האוכל' שבמרפסת שלה, ורק הדס, חברת קיבוץ בארי, ויסמין פורת, שברחה מהמסיבה 'נובה' לקיבוץ בארי עם בן זוגה, נותרו בחיים כדי לספר על הרגעים האחרונים. פסי וחנה, אחותה האהובה, שלעולם לא נפרדו, סיימו את חייהן באימה, ואיתן זיזי וטל האהובים."

"הבית שלנו נהרס ונבזז. גם הבית של פסי חרב. בממ"ד הבית של פסי מצאנו שעון קיר שרפי הביא מטיול במרוקו, ארץ הולדתו. השעון נותר שרוף ומפויח. לקחתי אותו, בלי לדעת מה אעשה בו. אדריכלית בשם שירז סלומון, שעזרה לנו לתכנן את ביתנו החדש בבארי, ראתה את השעון והציעה לנו להשתתף במיזם 'חפץ מעבר'. מאיה ניקתה את השעון והשיבה אותו לחיים. השעון שב לתקתק ולספור את הזמן העובר, ורק האזור שבו מסומנים המספרים נותר מפויח. הזמן עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, הוא עובר, ואילו הפיח נותר כדי להזכיר את מה שקרה ושלעולם לא נוכל לשכוח."