משפחת שרעבי

יוסי שרעבי נולד בתל אביב למשפחה מיוחדת: אביו, רצון שרעבי, היה שחקן תיאטרון ואחד מכותבי הנאומים של בגין. הוא היה אדם מאמין, עם שפה עשירה ויכולת ביטוי נדירה, שעברה גם לילדיו. אימו גידלה באהבה את הילדים: יוסי, אלי, אסנת, שרון והילה. שלושת הילדים הגדולים בחרו בראשית גיל ההתבגרות לעבור לגדול כ"ילדי חוץ" בקיבוצים: אלי גדל בקיבוץ בארי, אסנת בקיבוץ הזורע ויוסי בקיבוץ עינת. אימם נהגה לנסוע באוטובוסים לבקר את ילדיה, בכל שבוע ילד אחר, תמיד עם המאכלים שאהבו. בגיל 28 הגיע יוסי לבארי בעקבות אלי, אחיו הגדול. הוא עבד כשכיר במפעל הדפוס של בארי.

נירה שרעבי היא בת מושב ניר משה בנגב, מדרום מזרח לעיירה שדרות. נירה למדה לימודי אחיות ועבדה במחלקה האונקולוגית בסורוקה. בת שירות לאומי שעבדה באותה המחלקה סיימה את השירות והתחילה לעבוד בבארי, שם היא הכירה את יוסי והודיעה לנירה: "יש בחור אחד בבארי שאת חייבת להכיר!". פגישה אחת הספיקה לשניהם כדי להבין שנועדו זו לזה. נירה החלה לעבוד בחצי משרה במרפאת הקיבוץ, ובחצי משרה נשארה בבית החולים. לאחר תקופה קצרה קיבלה נירה הצעה לנהל את מרפאת קיבוץ בארי.

נירה ויוסי התחתנו והתחילו את תהליך הקליטה בקיבוץ. אלי ובת זוגו, ליאן, התחתנו גם הם בקיבוץ. שני האחים ושתי הגיסות ידעו תמיד שבכל מצב יש להם על מי לסמוך. בין האחים הייתה חברות אמיצה. עם הזמן נולדו לנירה ויוסי שלוש בנות: יובל, אופיר ואורן. לליאן ואלי נולדו נויה ויהל. לאורך השנים יוסי עבד בדפוס בארי, והוא היה אהוב מאוד על חברי הקיבוץ. נירה הקדישה את חייה המקצועיים לטיפול, כאחות מוערכת. יחד טיפחו את הקן המשפחתי, שהיה חשוב ויקר מכול עבור שניהם. נירה והבנות היו בבת עינו של יוסי, והוא היה עבורן אהוב, אב ודמות חזקה ומגוננת.

נירה מספרת: "כשהתחילו האזעקות בשבת בבוקר, עוד ישנו. היינו בבית: יוסי, אני, שלושת הבנות שלנו ואופיר אנגל, בן זוגה של יובל, בתנו הבכורה. אופיר הוא בן קיבוץ רמת רחל, ובאותה השבת נשאר לישון אצלנו. כולנו נכנסנו לממ"ד, הרי אנחנו מתורגלים, אבל תוך מספר דקות הבנו שמדובר באירוע חריג. מהודעות הווטסאפ הלכה והתבהרה תמונה מבעיתה. בשלב מסוים ליאן גיסתי כתבה לי: 'נירה, הם אצלנו, תזעיקי עזרה...'. התקשרתי למי שיכולתי בבקשה להזעיק עזרה, אך לצערי העזרה לא הגיעה ולא יכולנו לעשות דבר עבור ליאן, אלי והבנות. כל אחד היה בתוך ההישרדות המשפחתית שלו.

כשהמחבלים הגיעו לבית שלנו הם הצליחו לפרוץ פנימה. שלושה מחבלים נכנסו חמושים לממ"ד, ירו בכלב שלנו מול עינינו והורו לנו לצאת איתם מהבית. התכנסנו מול הבית עם אנשים נוספים. הכול היה מאוד מהיר ובלתי נתפס. המחבלים הכניסו לרכב את יוסי, אופיר ועמית, בן השכנים שלנו, כשאנחנו נותרות לעמוד חסרות אונים. הם נחטפו לעזה. מפלצות החמאס תכננו כנראה לחטוף את כולנו אבל לא היה להם מקום ברכב. זה היה כמו סצנה מסרט אימה בדיוני שלא קשור אלינו. יובל עוד הספיקה לצעוק לאופיר שהיא אוהבת אותו. נשארתי המומה, עם הבנות, על הדשא.

בתוך הכאוס והאימה הבנתי שעליי לעשות מעשה ומהר, שזה רק עניין של זמן עד שיחזרו לקחת אותנו. באינסטינקט הישרדותי התקרבתי לבית אחר בקיבוץ, שכבר 'חירבו' אותו והוא היה חצי שרוף. פתחתי את החלון ונכנסנו פנימה, עם עוד אנשים שהיו איתנו. מסביב שמענו את הצעקות והירי והרחנו את ריח השרפות. הבנות היו צמודות אליי. שעות של אימה המתנו שם, עד שצה"ל הגיע. רק אחרי שחולצנו התחילה לאט לאט להתבהר התמונה הנוראה: הנעדרים, החטופים, הנרצחים... קהילה שלמה שחייתי בתוכה עשרים שנה, שהייתי בה אחות שטיפלה בכולם, והמקום שבו בחרתי לגדל את בנותיי, שהכרתי בו את כולם, מקטן ועד זקן, נהרסו.

מהר מאוד הבנתי שליאן, יהל ונויה נרצחו באכזריות נוראה ושאלי נחטף. נוסף לזוועות שקרו בבארי, האחיין שלי, עידן הרמן ז"ל, נרצח בפסטיבל הנובה, עם חברתו עדן. מאותו היום השכול מקיף ומטביע אותנו. ראינו את החטיפה של יוסי, אופיר ועמית, ידענו ששלושתם נחטפו חיים ושלמים ונאחזנו בתקווה שהם יוחזרו חיים ושלמים. סמכתי על יוסי שישמור עליהם ועל עצמו.

ב־ 8 באוקטובר הגענו למלון בים המלח שאליו פונו אנשי בארי. אני זוכרת שקיבלנו מהמשפחה המורחבת סלסילה עם דברים שניסו לחזק אותנו בעזרתם. היו שם גם מחברות ציור. אני לא יודעת להסביר מה הניע אותי, אבל נתתי לכל אחת מהבנות שלי מחברת והצעתי שיכתבו בתוכן לאבא: 'הרי לא נזכור יום ביומו, וכך אבא יוכל לקרוא מה עבר עלינו, כשיחזור', דיברתי אל ליבן. וכך, כל ערב, בחדר הקטן במלון, שהפך להיות תחליף צפוף ומלא דאגה לבית, היינו כותבות לאור מנורות הקריאה מכתבים ליוסי, שניתן לו כשיחזור. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'בטח יוסי יתקשה לקרוא את כתב החרטומים שלי'. הכתב שלי תמיד היה קשה לקריאה, אבל באותם הימים הוא שיקף גם את מצבי הרגשי.

אופיר ועמית שוחררו בעסקה הראשונה. כולנו התמלאנו שמחה ותקווה. הם היו כל אותם ימים עם יוסי, וכשחזרו סיפרו שהוא היה עבורם אבא וחבר גדול. יוסי שמר עליהם ועודד אותם, בדיוק כמו שחשבתי שיהיה. אופיר סיפר שבזמן החטיפה יוסי שמע אותי צועקת אחריו: 'אני אוהבת אותך'. לצערי לא אני הייתי זו שצעקה, הייתה זו בתי יובל שצעקה לאופיר, אבל ההבנה שיוסי חשב שאני זו שקראה אחריו מנחמת אותי.

היה לי ברור שגם יוסי שלי יחזור בקרוב. לא ידעתי אז את מה שקשה לי לעכל גם היום, שיוסי, אהוב ליבי, שהוחזק

בהמשך עם איתי סבירסקי ז"ל ועם נועה ארגמני, נרצח לאחר 97 יום של עינויי גוף ונפש בשבי, וגופתו עדיין מוחזקת בידי מפלצות החמאס. גם איתי סבירסקי, בן קיבוץ בארי, נרצח ימים ספורים אחרי יוסי. כשנועה הוחזרה לארץ ב'מבצע ארנון' היא סיפרה לנו על הימים המרגשים שהיו לה עם יוסי. כמה משמעותית הייתה עבורה הנוכחות של יוסי ואיתי. כל כך הרבה סיפר לה עליי ועל הבנות, על הבית שהקמנו יחד.

חודשים ארוכים שמרנו על התקווה, בחדרי המלון הקטנים בים המלח. אחר כך עברנו לחצרים, לדירה זמנית, ומשם לשכונה שנבנתה עבור קהילת בארי. הבית שלנו בבארי הושחת ונשרף, ואיתו חיינו הקודמים: שנים של זיכרונות, ימים ולילות, שגרה וחגיגות. כשהתקבלה ההחלטה להרוס את הבית השרוף שלנו בבארי, הגעתי למקום והתיישבתי מולו על כיסא. כשלוש שעות ישבתי שם וראיתי את הדחפורים מוחקים את הכול. בכיתי. הבכי היה על הזיכרונות, לא על האובדן.

אני עדיין לא מתחברת לאובדן הבית הפיזי, הכול כל כך מורכב. אולי אני לא רוצה, או לא יכולה, להתמודד עם זה עכשיו. אני מנתקת את עצמי מהקירות ומהחפצים שהיו. אני מדחיקה, פועלת עם הראש ומשתדלת להיות חזקה עבור הבנות. הילדות עוד מקוות שאולי הייתה איזו טעות ואולי יש סיכוי קטן שיוסי עוד חי, שרק איבד הכרה כשהבניין שבו הוחזק עם איתי ונועה קרס. אני יותר רציונלית. ברור שיש לי רגעי שבר, בעיקר כשאני לבד עם עצמי, אבל המשימה מאוד ברורה: יוסי יחזור לקבורה, ורק אז נתחיל לשקם את חיינו. עד אז זה לא אפשרי.

הכאב הכי גדול וחד מתנפל עליי כשאני רואה משפחות שיש להן אבא. לראות את השחרורים האחרונים, את האיחודים המשפחתיים... הבנות אומרות: 'גם אבא היה צריך להיות כאן!', וזה מרסק לי את הלב. יותר מכל דבר, אני מתגעגעת ליוסי, לרגעים הקטנים... בכל יום, כשהייתי חוזרת מהעבודה, חיכו שתי כוסות על השולחן בבית שלנו, ויוסי היה מוזג לשנינו קפה. הוא תמיד חיכה לי עם הקפה. זה כל כך חסר לי. החיים הם אוסף זיכרונות, וכל רגע ביום מזכיר לי את יוסי.

כשאלי חזר הייתה התרגשות עצומה, הוא דמות קרובה ואהובה. אבל אלי חזר אל האובדן, ואנחנו נותרנו בלי יוסי. כשאלי חזר בכיתי בלי הפסקה. בכי של שמחה, של געגוע, של כאב. זה היה מפגש טעון רגשית לכולנו. עכשיו גם יוסי צריך לחזור הביתה, לאדמה שבחר לחיות בה. לפעמים עוברת בי מחשבה שאת המחברות שבהן כתבנו בחודשים הראשונים, עד שנודע לנו שנרצח, נניח בקברו, כשיושב, שיקרא מה עברנו..."

"ביום שהרסו את הבית שלנו חשבתי שלא אגיע, אבל בסוף התרציתי ובאתי. הייתי בקיבוץ מגן, אז הגעתי משם. לא רציתי לקחת כלום, שום דבר עבורי, הכול היה שרוף ומפויח. מבחינתי אפשר היה להרוס הכול. לא לקחתי תעודות ולא תמונות שניצלו, אבל חברות אהובות שלי לקחו במקומי. אנשים קרובים אספו עבורי מהבית חפצי נוי: עששית, בובות 'שלושת הקופים', שתי מנורות... דברים קטנים ולא בהכרח בעלי ערך סנטימנטלי. הם חשבו שאולי יום אחד אתחרט, ולכן הוציאו מהבית כל מה שנשארה לו צורה.

אורן, בתי הצעירה, ביקשה בובות, ואחר כך חזרה בה. בשבילה הוצאתי כל מיני בובות וחפצים שנותרו שלמים. חלק נתתי לקאיה, הכלבה החדשה שלנו. מיזם 'חפץ מעבר' נתן חיים חדשים לבובות 'שלושת הקופים', שנצבעו והוכנסו לתוך מסגרת עץ עם מראה בגבה וזכוכית בחלקה הקדמי, ועכשיו הם יושבים שם, באופן סימבולי, מסמלים את כל מה שהייתי מעדיפה לא ראות, לא לשמוע ולא להגיד.

גם עששית שנותרה מהבית טופלה באהבה, והיא תלויה היום בכניסה הפנימית של ביתנו בחצרים. בדיעבד, אני מאושרת שיש לי את החפצים ששרדו, זו דרישת שלום מהחיים הקודמים. כל חפץ קיבל חיים חדשים, הוא כבר לא מה שהיה. החפצים המשוחזרים הם כמו ניצנים חדשים על התשתית שהייתה ונחרבה. החפצים החדשים הם עבורי געגוע שאינו מכאיב.

מחפציו המשמעותיים של יוסי לא נותר לי דבר. נעלם לי הריח שלו... לימים הסתבר לי שבגדים של יוסי שנתתי לכביסה לפני השבעה באוקטובר חזרו ממכבסת הקיבוץ אחרי שלושה חודשים. מעבר לזה שום דבר לא נשאר. ערמת הבגדים שמורה בינתיים. כשיוסי יחזור לאדמתנו אניח בקברו את הכביסה המקופלת. אלו הבגדים של יוסי אבל לא נותר בהם הריח שלו, יש בהם רק ריח של כביסה...

בסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם אובדנים כאלה ולשרוד אחריהם. אני לא יכולה לשקוע בעצב, בזכות הילדות, ואין אפשרות שלא אתפקד. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על השפיות שלהן בתקופה הזאת. המאבק שלי להחזיר את יוסי הוא על מנת לשמור על ההמשכיות שלנו. אם פעם לא האמנתי שהעולם הבא קיים, עכשיו אני כל כך רוצה להאמין, שרק יבטיחו לי שעוד נשוב וניפגש."